ליגת הניאו־ליברליזם

בשבת הקרובה תפתח ליגת הכדורגל הבכירה של אנגליה (הפרמיירליג) את העונה ה־20 שלה. נבחן מספרית מה קרה לה עם השנים, איך התפתחה מליגה של אומת כדורגל שעדיין מתאוששת מאסון הייזל,אסון הילסבורו והרחקה מאירופה, לליגה שמחזיקה בכדורגל המכניס והעשיר ביותר ביבשת - והאם האזרח הפשוט, זה שמעביר את הכסף שלו כדי לראות את המשחק שהוא אוהב, הרוויח מכל האבולוציה שהכדורגל בארצו עבר.

מוחמד אל פאייד, הבעלים של פולהאם. הבעלים הזרים נמשכים לקבוצות מהבירה צילום: בלומברג

לונדון

יש 14 קבוצות כדורגל מקצועניות בלונדון. חמש מהן נמצאות בפרמיירליג - 25% מכל הליגה. לונדון, הבירה הבריטית, היוותה מוקד משיכה אדיר למשקיעים רבים מרחבי העולם. מלבד טוטנהאם, כל הקבוצות הלונדוניות האחרות בפרמיירליג - ארסנל, צ'לסי, קווינס פארק ריינג'רס, פולהאם - בבעלות זרה. אמריקאים, רוסים, הודים ומצרים מחזיקים בבעלות. לונדון היא הכוורת.

אמריקה

25% מהקבוצות האנגליות בבעלותם של אמריקאים - אבירי השוק החופשי. אסטון וילה, מנצ'סטר יונייטד, סנדרלנד, ארסנל וליברפול נמכרו למשקיעים אמריקאים, שאת חלקם האוהדים אוהבים (ג'ון הנרי) ואת חלקם הם שונאים (משפחת גלייזר).

הימורים

25% מהקבוצות (בולטון, סוונסי, וולבס, אסטון וילה וסנדרלנד) מקבלות חסות ראשית מאתרי הימורים. כל הקבוצות כמעט מקבלות חסות כלשהי מחברות הימורים. זה המעט שחברות ההימורים, המכניסות עשרות מיליארדים בשנה, מחזירות לכדורגל - שהוא אחד ממקורות ההכנסה העיקריים שלהן.

תחרותיות

רק ארבע קבוצות זכו באליפות הפרמיירליג - מנצ'סטר יונייטד, צ'לסי, ארסנל ובלקבורן. האחרונה זכתה באליפות אחת בלבד. מאז 1994/95 רק שלוש קבוצות חגגו בסוף העונה. באותה תקופה ב־NFL, ליגת הפוטבול של צפון אמריקה, 12 קבוצות זכו בסופרבול.

אנגליה?

אף מאמן אנגלי לא זכה בפרמיירליג. שני סקוטים (קני דלגליש ואלכס פרגוסון), צרפתי (ארסן ונגר), פורטוגלי (ז'וזה מוריניו) ואיטלקי (קרלו אנצ'לוטי) היו היחידים שזכו באליפות האנגלית מאז 1993. 63% מכל השחקנים בפרמיירליג אינם בריטים – האחוז הגבוה ביותר מבין חמש הליגות הגדולות באירופה.

ג'ק ווילשר וקיירן גיבס. 63% משחקני הפרמיירליג אינם בריטים צילום: איי אף פי

מה 7?

שבע קבוצות לא עזבו את הפרמיירליג. שאר הקבוצות נעות בין הליגה השנייה לליגה הראשונה. חלקן, כמו לידס ופורטסמות', נכנסו למשבר פיננסי קשה. בסך הכל 45 קבוצות שיחקו בפרמיירליג.

הכנסות מחו"ל

הגלובליזציה של המשחק הביאה לכך שהליגה מכניסה 1.4 מיליארד ליש"ט בשלוש שנים ממכירת זכויות השידור בחו"ל, כמעט כמו ההכנסה ממכירת זכויות השידור של הליגה בבריטניה בלבד, שעומדת על כ־1.7 מיליארד ליש"ט בשלוש שנים. והסכומים מחו"ל, כיאה לגוף שגולש על הגלובליזציה, יעלו. באנגליה כבר מדברים על כך שבעוד חמש שנים יוכלו אוהדים מרחבי העולם, בעזרת טכנולוגיה חדשה, לראות משחקים בחו"ל כאילו הם באנגליה ויושבים ביציע באנפילד או אולד טראפורד.

מכניסה אבל מפסידה

20 מועדוני הפרמיירליג הכניסו בשנה שעברה הרבה יותר מכל ליגה אחרת - 2.1 מיליארד ליש"ט - אבל 16 מ־20 הקבוצות סיימו את העונה בהפסד כספים. בסך הכל הפסידו כל הקבוצות 484 מיליון ליש"ט. השוק החופשי הביא לכך ש־67% מההכנסות מוקצות לשכר שחקנים. ללא רגולציה מתאימה השכר התנפח לממדים מטורפים. צ'לסי, למשל, משלמת לשחקניה 286 מיליון דולר – שזה 90 מיליון דולר יותר מאשר ניו יורק יאנקיז, "אימפריית הרשע" מהבייסבול האמריקאי (שמתנהל ללא תקרת שכר ממשית).

כמה?!

רק 11 מ־104 המועדונים המקצועים באנגליה ובסקוטלנד מאפשרים ליהנות ממשחק כדורגל בפחות מ־20 ליש"ט. ב־BBC מדדו כמה עולה "יום משחק" באנגליה וכללו בחישוב את מחיר הכרטיס, מחיר התוכנייה, מחיר פשטידת הבשר הפשוטה ומחיר כוס התה (אין כניסה לאלכוהול). מחירי הכרטיסים עלו בכל מקום - בארסנל כבר מוכרים כרטיס רגיל ב־100 ליש"ט (מחיר הכרטיס הכי זול בארסנל עומד על 35 ליש"ט). מחירי יום המשחק נעים בין 17 ליש"ט (החבילה הכי זולה בבלקבורן) ל־46.5 ליש"ט (החבילה "הזולה" הכי יקרה בליברפול). אלו מחירים גבוהים יותר מבכל בידור אחר.

רוב הקבוצות באנגליה מציעות מחירי יום משחק הנעים בין 25 ל־35 ליש"ט. ברוגבי יום משחק עולה ללקוח כ־25 ליש"ט, מחזמר בלונדון כ־29 ליש"ט והופעות רוק כ־35 ליש"ט. ועדיין, התפוסה במגרשי הפרמיירליג עומדת על 92%. "אנשים אוהבים את הכדורגל", אומרים בפרמיירליג. אבל הרגשת הניצול מורגשת היטב. "הכדורגל צריך לעבוד הרבה יותר קשה כדי שהוא לא יהפוך לבילוי יקר מדי עבור רוב האנשים", אמר יו"ר ההתאחדות האוהדים האנגלית, מלקולם קלארק.

סוונסי סיטי. שינוי באוויר? צילום: אי אף פי

רגולציה

ההפסדים הכספיים, הכישלונות החוזרים של נבחרת אנגליה, עליית המחירים הגבוהה פי שבעה מהאינפלציה בשוק הבריטי, העובדה שהשחקנים מרוויחים בערך פי 40 יותר מבעלי השכר הממוצע במשק הבריטי ופשיטת הרגל של כמה קבוצות, הביאו את הממשלה הבריטית לדרוש מהכדורגל האנגלי "לשנות את יחסיו עם הכסף". הממשלה הגישה להתאחדות הכדורגל האנגלית המלצות מרחיקות לכת, בהן אימוץ שיטת רישיון למשחק ואף דרישה למכור מניות לאוהדים – מה שיאפשר להם יותר שליטה על המועדונים שלהם. הפרמיירליג מתנגדת לחלק מהשינויים, אבל היא עצמה כבר שוקלת לאמץ את "הפייר פליי הפיננסי", ובשנה שעברה הכניסה רגולציה מחמירה יותר לגבי מבחן הנאותות הפיננסית לבעלי הכדורגל החדשים ושימוש בשחקנים לא אנגלים.

שינוי?

סוונסי סיטי, שעלתה מליגת המשנה, היא הקבוצה הוולשית הראשונה בפרמיירליג, אך יותר חשוב - היא הראשונה שחלק ניכר ממנה (20%) בבעלות אוהדים. היא אחת הקבוצות הראשונות שארגון האוהדים הבריטי, Supporters Direct, סייע להן עוד כשהיו בליגה המקצוענית הנמוכה ביותר. העפלה שלה לליגה האנגלית הבכירה, עם מחירי כרטיסים שפויים, כדורגל מצוין ומאמן אנגלי מוכשר מסמנת משהו. עוד בעונה שעברה עלתה AFC ווימבלדון, קבוצת האוהדים הראשונה באנגליה, לליגה המקצוענית הראשונה וכבר עכשיו יש ליין הימורים לגבי מתי תופיע בפרמיירליג. הליברליות האנגלית הפכה את הפרמיירליג לרוויה בכסף, אך גם לכך שהקבוצות עמוסות בחובות (2.5 מיליארד ליש"ט) ושאכפת להן בעיקר מההכנסות שלהן ולא מרווחת הקהל שלהן (שבלעדיו הן כלום). הניאו־ליברליזם של הפרמיירליג יצר אלטרנטיבה בועטת בתחתית הפירמידה. השאלה כעת היא מתי היא תבעט בו.