ארסנל לא שבורה, אבל צריכה תיקון

הפילוסופיה של ארסן ונגר אינה מקורית. היא מבוססת על טיפוח שחקנים מגיל צעיר באותה תבנית. מטרתה לגרום לשחקנים לשחק באותו סגנון ומערך מרגע כניסתם למועדון כילדים כך שהם יבינו את הפילוסופיה של המועדון, וכשהם מגיעים לקבוצה הבוגרת תהיה להם גם הבנה אורגנית, עיוורת של איפה הם

הקבוצות הגדולות בכל הזמנים פותחו כך.

ונגר נתן את הטוויסט שלו לפילוסופיה הזאת. כל הקבוצות "האורגניות" פותחו, בעיקר, משחקנים מאותה מדינה, לפעמים מאותה עיר, לפעמים מאותה שכונה. השבטיות הזאת היתה חלק מהכוח של הפילוסופיה הזאת. אבל ונגר חשב אחרת. הוא חשב שאם הוא יבחר את השחקנים הכי טובים בעולם ויהפוך אותם לקבוצה אחת מגובשת דרך אימונים וחינוך, הוא ישיג יתרון על פני יריבותיו. בתיאוריה,זה נשמע הגיוני. לבחור שחקנים ממיליארדים (מכל העולם) עדיף מלבחור שחקנים ממיליונים (מרחבי אנגליה) ואפילו פחות בגלל "חוק 90 הדקות" שלא מאפשר לקבוצה באנגליה לבחור שחקן אקדמיה אנגלי ממקום שרחוק ביותר מ-90 דקות נסיעה מהמועדון (החוק הזה בוטל לאחרונה). בכל מקרה, ונגר בחר את השחקנים הצעירים המוכשרים שלו מכל העולם: שוויץ, גרמניה, ספרד, צרפת, הולנד, מקסיקו ועוד וניסה לייצר מהם יחידה אחת, שחושבת אותו דבר ומשחקת אותו דבר.

הקבוצה אכן ניפקה מספר רגעים אדירים, אבל רמות הגיבוש והמחויבות של השחקנים לא היו שם ולכן נפלה בכל מבחן רציני חשוב. יותר מזה, באיזשהו שלב הקבוצה החלה להתפרק. כפי שוונגר בעצמו הודה - המחויבות למועדון פשוט לא היתה שם: "עמדנו לצד השחקנים הצעירים האלה וחשבנו שהם יחזירו לנו במחויבות. ישארו ביחד ויהפכו למוצלחים ביחד. ההימור שלנו כשל". ססק פאברגאס, גאייל קלישי, ניקלאס בנדטנר, קרלוס ולה, סמיר נאסרי - כולם הצטרפו בגיל צעיר אבל לא היתה להם את הרצון להילחם עבור המועדון כמו שאוהדי המועדון רצו. זה היה ברור שהם לא מחויבים למועדון כמו ילד מקומי. זאת כיוון מהסיבה הפשוטה שהם עזבו את המקום בו גדלו בגלל סיבות אגואיסטיות לחלוטין - כדי להתפתח כשחקנים (וגם מבחינה פיננסית) - ולכן אין סיבה שלא יעזבו את ארסנל, למקום בו יוכלו להתפתח מבחינה מקצועית ופיננסית.

המסקנה אמורה להיות פשוטה: הגרעין של המועדון, חוט השדרה של הקבוצה, צריך להיות מורכב משחקנים שמבינים מה זה ארסנל. שחקנים שהשאיפה האולטימטיבית עבורם זה לשחק במדי ארסנל. שחקנים כמו ג'ק ווילשר, עמנואל פרימפונג, קיירן גיבס, הנרי לאנסבורי, בניק אפובה, אולי פחות מוכשרים ומתוחכמים משחקנים כגון נאסרי, ססק וקלישי אבל הם מפצים על כך עם טונות של מוטיבציה, נחישות ואפילו גאווה לאומית. אלו כוחות חשובים שאי אפשר לבטל בכדורגל של היום. אלו כוחות שוונגר התעלם מהם כשרוקן את ארסנל מלוחמים אנגליים. הוא דיבר על מחויבות וערכים אבל ישנם דברים שפשוט אי אפשר להזריק לתוך שחקנים בגיל 15, 16, 18 או 19. צריך לגדול איתם. לבוא איתם מהבית.

והמסקנה הסופית היא שברצלונה, למרות כל השינויים בעולם הכדורגל, חוקי הבוסמן, המסחור הגדול והסקאוטינג המשובח, צריכה להיות בעלת גרעין קטלאני. כמו שאיאקס צריכה להיות עם גרעין הולנדי, באיירן מינכן עם גרעין גרמני, יובנטוס עם גרעין איטלקי, מכבי חיפה עם גרעיון ישראלי וארסנל עם גרעין שחקנים אנגלי. זאת אולי המסקנה החשובה ביותר מהניסוי הכושל של ארסן ונגר בארסנל.