איזה תפקיד משחק הכדורגל בחתירה הפלסטינית לעצמאות?

ספטמבר כבר כאן. במסדרונות האו"ם עובדים הנציגים הפלסטינים שעות נוספות לקראת דיוני האסיפה הכללית. הכרזת מדינה פלסטינית בגבולות 67' עשויה להתרחש החודש. לשכתו של יו"ר הרשות מחמוד עבאס (אבו מאזן) רוחשת: שיחה עם שרת החוץ של האיחוד האירופי, פנייה מהירדנים לשקול שוב את נוסח ההכרזה, תלונה נוספת לרביעייה הבינלאומית וטלפון מעודד מנשיא הונדורס הם רק חלק קטן ממאורעות השבועות האחרונים בלשכה ברמאללה. אבל נדמה שהסתכלות על המהלכים הפלסטיניים להכרה בינלאומית דרך הלשכות הפוליטיות בלבד מותירה חלק חשוב מהסיפור בחשיכה. הספורט הפלסטיני, והכדורגל בראשו, שיחקו בשנים האחרונות תפקיד מפתח בהצבת העולם בפני עובדה פוליטית: פלסטין היא מדינה. נכון, הגבולות לא ברורים, גם נמל תעופה עדיין אין, אבל 11 הבחורים המשחקים תחת דגל הלאום נגד מדינה אחרת היוו הכרזה מעשית למדינה.

הקשר בין ספורט ללאומיות, ובטח בין כדורגל לזהות לאומית, הם אינם גילויים מרעישים. הסוציולוג אמיר בן פורת כתב על שימוש בספורט הפופולרי לחיזוק הלכידות הלאומית. אותם "רגעים גדולים" שמייצר הכדורגל טומנים בחובם הרבה יותר מניצחונות או הפסדים. בעצם קיומם הם מספקים לגיטימציה למדינת הלאום. הדוגמה הישראלית המפורסמת היא משחק הבית הרשמי הראשון של הנבחרת, בסתיו 1949, חודשיים בלבד לאחר תום מלחמת השחרור. 20,000 הצופים שגדשו כל פינה באצטדיון המכבייה בתל אביב לא עשו זאת כדי לראות את נבחרתם מעפילה למונדיאל בברזיל. הרי בבלגרד ישראל הפסידה 6:0 ומפגש הגומלין היה לפרוטוקול בלבד, אבל מבחינה לאומית ההפסד 6:2 במשחק הגומלין (שייע גלזר עם צמד) היה ניצחון של ממש מפני שהיתה זו נבחרת ישראל שהפסידה. "אני משחק, משמע אני קיים" היתה כנראה תשובת הכדורגל לציטוט ההוא של דקארט.

נבחרת פלשתין נגד תאילנד. "אני משחק, משמע אני קיים" היתה כנראה תשובת הכדורגל לציטוט ההוא של דקארט צלום: רויטרס

סמל עם שורשים

רתימתו של הכדורגל למאבק הפלסטיני לעצמאות נעשתה מיד אחרי הסכמי אוסלו, עת חודשה בגדה המערבית ורצועת עזה הליגה הפלסטינית. ב־1998 הצטרפה פלסטין כחברה מן המניין לפיפ"א, ובאותה השנה קיימה את משחקה הרשמי הראשון בלבנון, במוקדמות הגביע הערבי. ב־1999 השתתפה הנבחרת במשחקים הפאן־ערביים שהתקיימו בירדן, ובשנת 2000 בגביע אסיה בקטאר. הרכב הנבחרת לימד על חשיבותה הפוליטית לעניין הפלסטיני: המאמן היה עזמי נסאר בעל האזרחות הישראלית, השחקנים מהגדה המערבית ומרצועת עזה וה"ליגיונרים" היו בנים למשפחות פליטים פלסטינים מצ'ילה ומארגנטינה. האיחוד בין נסאר מנצרת, הקפטן סאא'ב ג'ונדיה מעזה והקשר פאבלו עבדאללה שנולד ברוסאריו, היה כנראה הדבר הקרוב ביותר ליישום זכות השיבה הפלסטינית. תוסיפו לזה את סמלה של התאחדות הכדורגל הפלסטינית - עץ זית בצבעי דגל הלאום ושורשים צמודי קרקע בצורה של רשת כדורגל - ותקבלו דוגמה נוספת לקשר שבין כדורגל, זהות לאומית וחזון פוליטי.

באופן לא מפתיע, הכדורגל הפלסטיני היה גם לחלק מהסכסוך עם ישראל. פרוץ אינתיפאדת אל־אקצה בסתיו 2000 דחה את פתיחת הליגה הפלסטינית ולבסוף הביא לביטולה. ב־2006 אצטדיון עזה הופצץ (ישראל טענה כי מהאזור נורו טילי קסאם), ובמהלך מבצע עופרת יצוקה נהרגו חלוץ הנבחרת איימן אל־כורד וקשר הנבחרת האולימפית וג'יה מושתהה, שניהם פעילים בארגונים חמושים.

על מיקום הכדורגל במארג החיים הפוליטיים הפלסטיניים, וגם כחלק מהסכסוך, ניתן ללמוד מהביוגרפיות של אלה העומדים בראש הפירמידה. עד 2008 נשא אחמד אל־עפיפי בתפקיד יו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית. אל־עפיפי, שקודם לכן עמד בראש משרד המודיעין הכללי של עזה הוחלף ב־2008 בדמות ביטחונית אחרת, ג'יבריל רג'וב, שבעברו שימש כראש הביטחון המסכל וכיועץ לביטחון לאומי של יאסר ערפאת. המינויים הללו לתפקיד ראש מערך הספורט הפלסטיני החולש על התאחדות הכדורגל ומזכירות הוועד האולימפי מדגישים את המקום המרכזי של הספורט במערך השיקולים הפוליטיים של ההנהגה הפלסטינית, שהחליטה להעלות את השם "פלסטין", דרך הכדורגל, על ראש שמחתה.

קפיצה משמעותית

סקירה של שלוש השנים האחרונות בכדורגל הפלסטיני משמשת דוגמה טובה לחשיבות "הפוליטיקה של הספורט": ניתן בעצם לומר כי כמעט לכל החלטה ספורטיבית שהתקבלה ברשות הפלסטינית בתקופה זו היתה משמעות מדינית, החל בתקציבים, דרך שמות המתקנים וכלה ביחסים עם פיפ"א.

ב־2008 שיחקה לראשונה נבחרת פלסטין בארצה משחק ידידות נגד ירדן, לרגל חנוכת אצטדיון פייסל אל־חוסייני ביישוב א־ראם מצפון לירושלים. האצטדיון הוא על שם מי שהיה הממונה הפלסטיני על ענייני ירושלים, ועל פי התדריך שנתן רג'וב לכתבים הזרים - הוא ממוקם בירושלים. העיתונאי פאיז נסאר מסוכנות הידיעות הפלסטינית ציין בכתבתו כי "מדובר במגרש הדשא הקרוב ביותר למסגד אל־אקצה", וחלק מאתרי הספורט הערביים ציינו שהמשחק נערך בירושלים. חזון הקמת מדינה פלסטינית שבירתה בירושלים היה חלק בלתי נפרד מהמשחק, ואלפי הצופים שגדשו את האצטדיון, כמו גם מסכי הענק שהוצבו בעזה ובגדה, תרמו לחגיגה. הכרוז קרא גם בשמותיהם של השחקנים העזתים שישראל לא התירה את הגעתם, ומישהו בוודאי טרח לתרגם זאת ליו"ר פיפ"א ספ בלאטר וליו"ר ההתאחדות האסייתית מוחמד בן חמאם, שהגיעו גם הם. תוצאת הסיום, 1:1, היתה בסופו של דבר רק פרט שולי.

הפוטנציאל הפוליטי הגלום במשחקי הנבחרת מובן היטב לרג'וב, בטח מאז הספירה לאחור לקראת ספטמבר. בנובמבר 2010 קיימה הנבחרת הפלסטינית משחק ידידות בחברון נגד נבחרת הגולן. רג'וב וראש הממשלה פיאד עמדו מאחורי יוזמת המשחק ההיסטורית נגד "סוריה",שאותה ייצגו שחקני הגולן. משחק פוליטי לא פחות התקיים במאי האחרון באצטדיון רפיק אל־חרירי בביירות, בין הנבחרות האולימפיות של פלסטין ולבנון. תחת הכותרת "הנכבה הפלסטינית וזכות השיבה", היו גם במשחק הזה יתרונות פוליטיים רבים: אירוח הנבחרת הפלסטינית בלבנון, פגישה היסטורית עם פליטים פלסטינים החיים בארץ הארזים וגם עדות לכך שסוגיית הפליטים לא ירדה מסדר היום הפוליטי הפלסטיני. באותו החודש התקיימה גם אליפות לציון 63 שנה לנכבה. 16 קבוצות בינלאומיות לקחו חלק באליפות שהתקיימה בגדה המערבית. סלאם פיאד היה שם וגם ג'יבריל ובלאטר, שהתכבד בבעיטת הפתיחה וקיבל על הדרך תואר כבוד מאוניברסיטת אל־קודס. אירוע אחרון באותו הז'אנר הסתיים לפני כמה שבועות ביריחו. אליפות כדורגל לכבוד הרמדאן תחת השם "אסתחקאק אלול" ("פירעון ספטמבר"),שארגנו עירית יריחו ויצרנית מי עדן הפלסטינית ג'ריקו.

הגרלת מוקדמות מונדיאל 2014. נתראה שם? צילום: איי אף פי

משיג מטרות מדיניות

במהלך החודשים האחרונים כלל המאמץ הפלסטיני להעלאת הדגל הלאומי אל על גם את הזמנתו של ליליאן תוראם, קפטן נבחרת צרפת לשעבר, לטקס חנוכת אצטדיון שהוקם סמוך לרמאללה. "בשלוש השנים האחרונות עבר הספורט הפלסטיני שינוי מהותי והשתפר משמעותית מבחינה מקצועית", אמר אבו מאזן בטקס. "אין ספק כי זוהי תוצאה של המאמצים שהשקיעה התאחדות הכדורגל הפלסטינית כדי להעלות את השם פלסטין אל על בתחרויות ערביות, אזוריות ובינלאומיות".

דברים דומים חזרו על עצמם בטקס סיום העונה של הליגה הפלסטינית (שבמימונו השתתפה ענקית התקשורת הפלסטינית ג'וואל). פיאד אמר כי ההישגים הספורטיביים של נבחרת פלסטין במהלך השנה, כמו ניצחון החוץ באפגניסטן והתיקו הביתי נגד תאילנד, הם "תוספת משמעותית למטרה הלאומית של העם הפלסטיני... הם מעלים על נס את השם פלסטין בתחרויות הערביות והעולמיות, ומדגישים את הדרישה הלגיטימית של בני העם הפלסטיני למדינה". רג'וב עלה לבימה והכריז: "כדורגל הוא מכשיר להשגת מטרות מדיניות של העם הפלסטיני".

בטקס העלייה של קבוצת צעירי חברון לליגת־העל הפלסטינית, שבו שוב נכח ראש הממשלה, הבטיחו כמה אנשי עסקים מקומיים לתמוך בקבוצת הכדורגל בשנה הבאה. אחד מהם, מבעלי הקבוצה, אמר כי "השנה התחברו לראשונה שלושה אלמנטים: הממסד הפוליטי, אגודות הספורט והסקטור הפרטי. אפשר בהחלט לקבוע שהספורט הפלסטיני הוא כלי להשגת מטרות מדיניות של העם הפלסטיני".

פ' זה פלסטין

ההבנה הפלסטינית כי את תמיכת העולם במדינה יש לעשות לא רק דרך האו"ם אלא גם דרך אצטדיוני הכדורגל הובילה לביקורו של יו"ר הרשות אבו מאזן ביולי האחרון בקאמפ נואו ובסנטיאגו ברנבאו, שהוגדר על ידי רשת אל־ערביה כ"ביקור ספורטיבי עם ניחוח פוליטי". הכותרת והביקור עצמו, חודשיים לפני ההצבעה באו"ם, רק מאששים את הקו הפלסטיני החדש.

אלמנטים דומים ניתן גם למצוא בליגת הנשים הפלסטינית שנפתחה ב־2010. גם לליגה הזו משמעות פוליטית, והיא נושאת את שמה של סחר אל־ג'רמי, ההרוגה הראשונה של האינתיפאדה הראשונה. כמו כן, במשחק הפתיחה נכחו יועצת פיפ"א לכדורגל נשים והיועץ המיוחד של מזכ"ל האו"ם לענייני ספורט ושלום. גם את הליגה הזו, אגב, הגו ג'יבריל רג'וב וסלאם פיאד, והם גם נכחו במשחק הפתיחה. נראה כי אם תוכרז בספטמבר הקמת מדינת פלסטין, אפשר יהיה להגיד בביטחון שהכדור שנבעט לעצרת האו"ם עשה את דרכו גם ממגרשי הכדורגל הפלסטיניים.

הכותב הוא חוקר במכון ון ליר בירושלים