ממאנסור ועד דרייפוס: מיהם בעלי הקבוצות בליגת האלופות?

לאחר שציירנו קווים לדמותו של בעלים ממוצע של קבוצת NBA (גבר אמריקאי לבן, בן 61, שווה כ־3 מיליארד דולר וקיים סיכוי יותר מסביר שהוא יהודי), פנינו לצייר קווים לדמותו של בעלים של קבוצות ליגת האלופות.

המשימה היתה קשה הרבה יותר. התחקיר שנדרש כדי לדלות את המידע על 32 האנשים שתחת אחריותם נמצאות אותן קבוצות כדורגל היה קשה שבעתיים מזה שהעלה את כל הנתונים על החברים מהכדורסל האמריקאי. הסיבה שהעבודה הפעם היתה קשה בהרבה רומזת לנו לא מעט על חלק ממה שעושה את ליגת האלופות למוצר כל כך נחשק. אבל היא מלמדת עוד יותר על החסרונות של הטורניר הזה, ועל מה שגורם לכך שהוא לא מממש את מלוא הפוטנציאל הכלכלי שלו. 

השייח' מאנסור. הכי עשיר בליגת האלופות - שווה 20 מיליארד דולר צילום: אי פי אי

מי? מה? מתי? מדוע? מקום?

מצד אחד, העובדה ש־32 הבעלים מגיעים מ־19 מדינות שונות ומשלוש יבשות, שהם דוברים 15 שפות ומייצגים לאומים, מגזרים, תחומי עיסוק, טווח גילים ורקעים שונים, הקשתה מאוד על חיפוש החומרים. עם זאת, אין ספק שהשפע והמגוון הזה הם מהכוחות הבולטים שלליגת האלופות. 

מצד שני, המגוון לא נעצר רק ברקע של אותם אנשים. הוא נמשך גם, למשל, בטייטל שלהם. כלומר -במקרים לא מעטים קשה היה לקבוע מי הוא הבעלים ואם הוא חשוב יותר מהנשיא או מהיו"ר, או שמא יושב הראש בעצמו מחזיק במרבית המניות. כדי להתמודד עם זה פשוט התמקדנו במה שנהוג לכנות "האיש החזק במועדון". מצאנו שברוב המקרים אכן מדובר באדם שגם מחזיק בקבוצה כנכס פרטי שלו, אבל דוגמאות אחרות לא חסרות.

נוסף על כך, חלק גדול מאותם "אנשים חזקים" מגיע מרקעים שאינם חלק מהמידע החשוף לציבור, ולעתים מבנה והרכב הנהלת הקבוצה והמשקיעים בה נשמרים בסוד. וכך, האנשים שמאחורי קבוצות מסוימות (רוסיה, צ'כיה) נותרו מאחורי מסך אנונימיות גם אחרי נבירה מעמיקה.

ובעידן שבו הכדורגל האירופי צועד אל עבר תקנות פיננסיות נוקשות, אין ספק שהכאוס הזה בעייתי. בעוד שבליגה מקצוענית בארה"ב נדרש אישורם של הבעלים הקיימים כדי לצרף בעלים חדש לליגה, הרי שבכדורגל האירופי המצב הזה פרוץ יותר מהשגרירות הישראלית בקהיר.

אף אחד לא טורח לבדוק את הרקע של אדם שמנסה לרכוש מועדון כדורגל. גם אם באנגליה, למשל, חלה בזה התקדמות בשנים האחרונות, הרי שאנחנו כאן בישראל היינו עדים מספיק פעמים למצבים שבהם הכמיהה להשקעה מעוורת את עיני האוהדים וחברי ההנהלה. מה שמוביל את המועדונים לא פעם למצבים של הפסדים והתחייבויות שנערמים על גבו של בעלים מפוקפק (טוב, מסתורי) שהיום כאן, ומחר... השד יודע.

כדי להיות מפעל ספורטיבי מקצועני רציני, כזה שמתייחס לעצמו ברצינות ומפיק את מלוא המשאבים הכלכליים מהפוטנציאל הגלום בו, אין ספק שעל אופ"א לנסות ליישר קו מהבחינה הזו עם ליגות הספורט המקצועניות בארה"ב. אבל בינתיים, כשהמצב כמו שהוא, מה הפלא שאנחנו מקבלים רשימה כל כך הטרוגנית של דמויות מובילות?

אברמוביץ' עם דריה זוקובה. שווה 13 מיליארד דולר - אחרי גירושים צילום: ראובן שוורץ

ליידיז פירסט

נתחיל עם צמד הנשים בחבורה, מרגריטה לואיס דרייפוס (מארסיי) וג'יזלה (ג'יג'י) אוארי (פ.צ באזל). הן נמנות עם האנשים העשירים ביותר בכדורגל העולמי. לואיס דרייפוס, אלמנתו של רוברט הצרפתי, היא אשת עסקים רוסייה המחזיקה במרבית המניות במועדון. שווייה מוערך בכ־8.5 מיליארד יורו. אוארי לא נשארת הרחק מאחור. אחרי הכל, היא חברת שבט הופמן־לה רוש. בעלה, אנדרס, הוא יו"ר חברת הענק השוויצרית, מחברות התרופות הגדולות בעולם. משפחתו מחזיקה בקצת יותר מרבע מניות החברה, שהכניסה בשנת 2010 יותר מ־50 מיליארד דולר. יחד נחשבים השניים לזוג העשיר ביותר בשוויץ.

בקטגוריית הכדורגלנים אפשר למצוא את מריוס סטאן (54), הכדורגלן לשעבר הרומני. הוא נשיאה של אוצלול גלאצי שנמצאת בבעלות העירייה. את החוליה המצומצמת משלים שם ענק -יוהן קרויף, שלא מחזיק במניות באייאקס כי המועדון מוחזק בידי הציבור -אבל נמצא במועדון כדי לנהל את העסק, למנות בעלי תפקידים ולהוציא את הקבוצה לדרך חדשה. בשבילנו זה מספיק כדי להיכנס לרשימה.

הקטגוריה הקטנה הבאה היא של קבוצות שנמצאות בבעלות חברות, וכאן שתי הדוגמאות ממחישות שוב עד כמה שונות שיטות הפעולה המכונסות כולן יחד תחת כנפיה של אופ"א. מצד אחד, זניט סנט פטרסבורג, קבוצת כדורגל רוסית הנמצאת מאז 2005 בבעלות גזפרום -חברת הגז הממשלתית ברוסיה. מכאן עולה שזניט השקיעה כספי ציבור (סוג של) בשחקני רכש בשווי עשרות מיליוני יורו. ממולה ניצבת בגאון חברת באייר מהעיר לברקוזן. חברת התרופות העצומה (הכנסות של 35 מיליארד יורו ב־2010), שמשרדיה ממוקמים בעיר ושתומכת כבר יותר מ־100 שנה במועדון הספורט המקומי, ובייחוד בקבוצת הכדורגל שלו,באייר לברקוזן. נשיא הקבוצה אינו מקורב של ראש הממשלה או משהו דומה. וולפגנג הולצהאוסר הוא עסקן כדורגל בכיר ומקצועי שכיהן בעבר בשלל תפקידים חשובים בכדורגל הגרמני.

אולי הנס, נשיא באיירן מינכן. בגרמניה בוחרים את האיש הכי טוב לתפקיד "האיש החזק במועדון"

לטינו שיק

בקטגוריה הבאה נמנה קבוצות שבראשן עומד עסקן או איש עסקים שנבחר על ידי ההנהלה או האוהדים, אבל אינו מחזיק במועדון. הקבוצות הספרדיות והפורטוגליות, למשל, הבנויות על מודל של "סוסיוס", חברים (בעצם, קבוצת אוהדים), נמצאות כאן.

אבל נתחיל בלטיניות. בראשה של ריאל מדריד עומד, בקדנציה השנייה שלו (לא ברציפות), פלורנטינו פרס, בעל חברת הבנייה הגדולה בספרד ופוליטיקאי (שהונו האישי מוערך ב־2.6 מיליארד דולר). סנדרו רוסל מברצלונה מגיע ממשפחה עשירה ואת שמו עשה בתחום השיווק, בעיקר בנייקי.

גם בפורטוגל, כאמור, בוחרים בהם לנשיאות. בבנפיקה האיש הוא לואיס פליפה ויירה, איש עסקים ויזם שעזב את בית הספר בכיתה ד', עשה את פריצת הדרך שלו בקמעונאות, המשיך לנדל"ן, והיום -בגיל 62 -נמצא בפוזיציה הזו כבר שמונה שנים. המקביל לו בפורטו, ז'ורז' נונו פינטו דה קוסטה, הוא כנראה עסקן הכדורגל הטוב בכל הזמנים. תחתיו זכתה הקבוצה ב־56 תארים, בהם 18 אליפויות, שני גביעי אירופה לאלופות ושני גביעי אופ"א/ליגה אירופית (ועל הדרך עשתה רווחים אדירים ממכירת שחקנים). דה קוסטה עוסק במלאכה הזו זה זמן רב כל כך, שתוארו הוא פשוט -עסקן. הלוואי על הכדורגל שלנו עסקנים מוצלחים כל כך.

בליגה הגרמנית ישנו חוק ה־50+1, כך ש"האיש החזק" הוא בדרך כלל האיש שנבחר על ידי נציגי ההנהלה והאוהדים. הוא בדרך כלל אדם מקצועי מצוין, שמוסכם על כל הצדדים. הוא עומד בראש הפירמידה ונבחן על ידי ביצועיו.

את המצב בלברקוזן כבר הזכרנו. בראש ההנהלה בבורוסיה דורטמונד, קבוצה הנסחרת בבורסה, עומד פוליטיקאי מקצועי בשם ריינהרד ראובל. בגיל 65 ואחרי שבע שנים בתפקיד, ראובל -שהוציא את המועדון מחובות והצעיד אותו בחזרה לליגת האלופות -הוא עוד דוגמה טובה ליעילותו של המודל הזה.

ובספינת הדגל של הכדורגל הגרמני, באיירן מינכן, ניצב הנשיא אולי הנס, שחקן נבחרת גרמניה לשעבר. הוא היה נכנס גם לרשימת הכדורגלנים־לשעבר, אלא שכוחו במועדון רחוק מלהיות אבסולוטי (או מאגי). מעליו ניצב דירקטוריון מפקח שבראשותו עומד קרל היינץ רומיניגה, בעצמו גם שחקן לשעבר.

ג'ואל גלייזר. אחד מארבעה בעלים זרים של קבוצות ליגת האלופות. כולם בעלים של קבוצות אנגליות צילום: אי פי אי

האדם שעל הכיסא ינצח

נשארנו עם 19 מועדונים -ומה שמבדיל אותם מה־13 שסקרנו עד כה זו העובדה שהם שייכים לאדם אחד, בין אם הוא מחזיק בכל המניות, במניות רוב או באחוזי שליטה. גם אותם אפשר לחלק, וכאן יש שלוש קבוצות: בעלים זרים (יש ארבעה כאלה), בעלים שהם אנשי עסקים מקומיים ברמה הארצית (עוד ארבעה), והמודל הכי נפוץ - בעלים שהם אנשי עסקים מקומיים ברמה האזורית/עירונית.

הבעלים הזרים זו קבוצה עם מאפיין אחד מאוד בולט: כולם מחזיקים בקבוצות אנגליות. כל ארבע הקבוצות האנגליות בצ'מפיונס השנה מוחזקות על ידי בעלים זרים. מנצ'סטר סיטי שייכת לשייח' מאנסור מאבו דאבי שהונו מוערך בכ־20 מיליארד דולר. היריבה העירונית, מנצ'סטר יונייטד, שייכת למלקולם גלייזר האמריקאי, וכך גם ארסנל שנשלטת על ידי סטן קרונקי האמריקאי.

הקבוצה השנייה מלונדון, צ'לסי, נמצאת מאז 2003 בבעלותו של האוליגרך הכי ותיק בתחום -רומן אברמוביץ'. הפוליטיקאי הרוסי־יהודי, שעשה את המכה שלו בזירת עסקי הנפט, שווה היום בסביבות ה־13 מיליארד דולר. וזה אחרי הגירושים.

(ישנה עוד קבוצה בבעלות זרה, מארסיי, שכאמור נמצאת בידיה של מרגריטה לואיס דרייפוס, אלמנתו של רוברט הצרפתי. לצד אברמוביץ' ושתי הקבוצות הרוסיות שמשחקות במפעל השנה -לרוסיה יש ארבעה בעלים בליגת האלופות -רק ספרד, עם ארבע נציגות, משתווה לאמא רוסיה בתחום הזה).

קבוצה נוספת של בעלים, באותו גודל (זאת אומרת, ארבעה חברים), היא של אלה שעשו את הונם בעסקים והעדיפו לנצל את כוחם ומעמדם כדי להיכנס לעסק הזה של הכדורגל במדינה שלהם, אבל לא במועדון עם איזשהו קישור גיאוגרפי או משפחתי אליהם עצמם. אחת כזאת היא צסק"א מוסקבה, שהאיש החזק בה -ייבגני גינר -הוא אדם שמעט מאוד ידוע עליו. בעשור שהוא קובע את המהלכים בקבוצה נכנסו ויצאו ממנה שלל משקיעים כאלה ואחרים (כולל אברמוביץ'), והמועדון ביצע קפיצה משמעותית. אבל רשימת האנשים שמחזיקים במניות הקבוצה נותרה עלומה. הסברה הכי הגיונית היא שמדובר בשורה של אנשי צבא וממשל -והם יצטרכו לצאת מחוריהם בשל תקנות הפייר פליי הפיננסי, אם וכאשר.

בוויאריאל מחזיק מאז 1997/8 פרננדו רויג, איש עסקים ספרדי אמיד במיוחד, שבין עיסוקיו ועסקיו השונים (קרמיקה, אנרגיה) מחזיק ב־11% ממניות מרקאדונה, רשת הסופרמרקטים הגדולה בספרד. הוא, אגב, קבע פעם את המהלכים בוולנסיה, וכשעזב נכנס לשם שותפו לעסקים, מנואל יורנטה -שהספיק מאז לעזוב את ולנסיה ולחזור אליה -וכיום מכהן כנשיאה. אין כמו ויטמין P.

שתי הקבוצות האחרות בחבורה הזו הן טרבזונספור הטורקית של סדרי סנר (60), נשיא הקבוצה המחזיק בחברת בנייה ענקית, וליל -סיפור ההצלחה הצרפתי. הקבוצה מהעיר החביבה בצפון צרפת זכתה בשנה שעברה בדאבל, ואת מרב המחמאות קיבל מישל סיידו (64). סיידו, שמחזיק בקבוצה מאז 2004, הוא איש עסקים, מפיק סרטים, פעיל חברתי -ובכלל, אושיית תרבות מאוד מפורסמת, אהובה ומוערכת, שעל הדרך גם מגיעה ממשפחה מפורסמת ועשירה. סבו הקים את אחת מחברות קידוח הנפט הגדולות בעולם. הנכד לוקח את הכסף ועושה איתו סרטים וכדורגל. יודעים לחיות הצרפתים האלה.

מאסימו מוראטי. מעסקי הנפט צילום: בלובמרג

הערוץ המקומי

והנה נשארנו עם 11 קבוצות, כולן מוחזקות על ידי אנשי עסקים שלא משנה באיזה אופן צברו את הונם -החליטו מתישהו בשנים האחרונות להשקיע בקבוצת כדורגל מהעיר שלהם או מהאזור שבו גדלו.

אאורליו דה לאורנטיס הוא מפיק סרטים מנאפולי, שבגיל 62 נמצא שם כבר שבע שנים, והשנה חוגג הופעה ראשונה בליגת האלופות. יש סיכוי שעוד יעשו מזה סרט.

ז'אן מישל אולס, בעליה ויו"ר ליון מאז שנת 1987, שאת פריצת הדרך העסקית שלו עשה בתחום הטכנולוגיה, הוא אחד מסיפורי ההצלחה המופלאים בתולדות ניהול הכדורגל האירופי. הרברט הובן (40), איש עסקים בינוני ועורך דין מקומי, בן למשפחה מפורסמת באזור, מנהל היום את גנק הבלגית אחרי שמילא כמה תפקידים במועדון. סילביו ברלוסקוני (ראש ממשלת איטליה שהונו מוערך בכ־8 מיליארד דולר) ומאסימו מוראטי (מנכ"ל חברת הנפט המשפחתית סאראס, השווה כמה מיליארדי יורו), צמד אושיות ותיק בתחום (בני 75 ו־67 בהתאמה), מחזיקים במילאן ובאינטר מילאן (שוב, בהתאמה). גם דינמו זאגרב, אפואל ניקוסיה, ויקטוריה פלזן ואולימפיאקוס נהנות מבעלותו האכפתית של איש עסקים שגדל בקרבת מקום.

אבל שתיים שממש זכו בלוטו הן באטה בוריסוב מבלארוס ושחטאר דונייצק מאוקראינה. אנטולי קפסקי (45), נשיאה של באטה מאז 2005, הוא כיום מבעלי מפעל הטרקטורים שהקים לתחייה את המועדון, ותחת ידיו האמינות טיפס המועדון לשלב הבתים של הצ'מפיונס בפעם השנייה מאז 2008/9. בשחטאר מחזיק רינאט אחמטוב, שהוא מה שנקרא "אוליגרך עסקי". כבר ב־1996, כשהיה בן 30 בלבד, השקיע כספים ברכש ובבניית מתקני אימון במועדון מדונייצק, שבה נולד, ומונה לנשיא הקבוצה. כיום היא יכולה לטעון בפה מלא שהיא הקבוצה הבכירה של אוקראינה, ולא דינמו קייב. הונו של אחמטוב, אגב, מוערך ב"החל ב־5.2 מיליארד". ההערכות הנדיבות מטפסות עד ליותר מ־16.

גביע ליגת האלופות. מי יחגוג איתו בסיום - אוליגרך, שייח' או יורשת עצר? צילום: רויטרס

והאיש החזק הוא...

בסך הכל, אם מנסים לאפיין את התחומים העסקיים שמהם מגיעים 32 "האנשים החזקים" בקבוצות ליגת האלופות של השנה, זה נראה כך: שבעה מגיעים מתחומי עסקים שונים קלאסיים, קמעונאות וכו' (באיירן, ויאריאל, בנפיקה, ולנסיה, גנק, אפואל, באטה); שישה מתחום האחזקות וההשקעות (יונייטד, דינמו, ארסנל, אולימפיאקוס, שחטאר, פלזן); שניים באים מעולם הנפט (אינטר, צ'לסי), כשהבעלים של סיטי נכנס גם כאן וגם תחת ההגדרה "פוליטיקאים", שבה נמצאים גם האנשים המנהלים את דורטמונד ואת מילאן (ברלוסקוני, שהוא איל תקשורת בעיקרו); שניים מגיעים מרקע בידורי (ליל, נאפולי); שניים מחזיקים בחברות בנייה (טרבזון, ריאל); שני עסקני ספורט (לברקוזן, פורטו); זוג ספורטאים (גלאצי, אייאקס); ואחד שאפשר לומר עליו כי תחומי עיסוקו לא ברורים (צסק"א). את היתר (יורשת הון במארסיי, איש טכנולוגיה בליון, יורשת נוספת ואשת עסקים במארסיי, חברת גז בזניט, איש שיווק בברצלונה) אין דרך לסווג.

לסיכום, אז איך נראה "האיש החזק" הממוצע בקבוצות ליגת האלופות לעונת 2011/12? ובכן, אין שום דרך אחת ברורה להגדיר אותו. מה שכן אפשר לומר עליו זה שגילו הממוצע 58, ושהוא השתלט על הקבוצה ב־2003 (12 עשו זאת מאז 2008).

באשר לכמה כסף הם שווים, כך נראה "הטופ 10" (בדולרים): מאנסור (20 מיליארד); אברמוביץ' (13.4 מיליארד); מרגריטה לואיס דרייפוס (13 מיליארד); ברלוסקוני (8 מיליארד); אחמטוב (5.2 מיליארד ומעלה); פרס, גלייזר וקרונקי (2.6 מיליארד כל אחד); ומירקו בריסיץ' (דינמו זאגרב), אבנגלוס מארינאקיס (אולימפיאקוס) ומוראטי (כמיליארד כל אחד).

השווי הכולל שלהם מגיע לכ־70 מיליארד דולר, כלומר 7 מיליארד דולר לאחד. אבל את שני המקומות הראשונים תופסות כמובן באייר, חברת התרופות שמחזיקה במועדון הכדורגל של לברקוזן וששווי נכסיה עולה על 50 מיליארד דולר, וגזפרום, חברת הגז הממשלתית הרוסית ששווה כ־300 מיליארד דולר.