בלוז לכחולי המדים

כשביל קנרייט, הבעלים והיו"ר של אברטון מהפרמיירליג, הגיע בקיץ האחרון למשחק ידידות בברמינגהם הוא התקבל בברכה ובלחיצות ידיים חמות על ידי אוהדי היריבה מליגת המשנה. האוהדים, שחוו בקיץ ירידת ליגה, הקפאת החשבונות של המועדון ומעצר של הבעלים על האשמות בגין שחיתות בסין, שיבחו את קנרייט. "אמרו לי 'הלוואי והיית כאן, ביל'", אמר ל"דיילי מייל", "אמרו לי 'בוא למועדון שלנו'". ולכן זה מפתיע שקנרייט רואה בכל משחק בית של קבוצתו שלט ענק עם הכיתוב "KENWRIGHT OUT". במשחק הבית מול אסטון וילה אף נערכה הפגנה נגד קנרייט, שבסך הכל אף אחד לא שונא אותו.

אברטון היא מושא לקנאה עבור אוהדים רבים באנגליה, אבל כיום היא בפרשת דרכים, שמעוררת משבר זהות לא קל. מצד אחד, אברטון, עד הקמת הפרמיירליג, היתה המועדון הרביעי בגודלו באנגליה - אפילו יותר ממנצ'סטר יונייטד, כלומר לאוהדים יש "זכות היסטורית" לתבוע הצלחות. מצד שני, אברטון בת־מזל שלא נפלה בידי אנשי עסקים, שהבטיחו להתחרות עם ההוצאות של מנצ'סטר סיטי וצ'לסי ולבסוף נטשו - ע"ע לידס, פורטסמות'. מצד שלישי, "מועדון האנשים" לא יכול להיות בבעלות של מיליארדרים מרוסיה או מערב הסעודית - זה פשוט לא יתקבל על ידי האוהדים, שגאים בשורשי המועדון בעיר הנמל ליברפול. וכאן במצב המסובך/טוב/רע של אברטון - העלילה מסתבכת.

ביל קנרייט. לא שם כסף בקבוצה צילום: איי פי

חרדה, התפכחות, בלבול

איגוד האוהדים של אברטון "The Blue Union" נפגש עם קנרייט לפני העונה כדי לדון בעתיד הקבוצה אך לאחר הפגישה יצאו חברי האיגוד, לפי הודעה לעיתונות, במצב חמור יותר של "חרדה, התפכחות מאשליות ובלבול".

"קנרייט אוהב את אברטון", נכתב בהודעה של האיגוד, "הוא חי ונושם את המועדון, אז מה הבעיה? הוא אולי אוהד גדול ושגריר נפלא, אבל הוא פשוט לא יו"ר טוב". "זה לא עניין אישי נגד ההנהלה", מסביר ג'ו ג'נינגס, דובר האוהדים. "בתקופה של קנרייט הפכנו ל'אברטון - הקבוצה הקטנה והאמיצה', וזה משהו שאנחנו שונאים, אנחנו ענקים רדומים ואנחנו רוצים שהמועדון ינוהל על ידי מישהו עם תוכנית עסקית. התחושה היא שחלק מהאנשים כאן שמחים להישאר במקום, אבל זה הולך נגד המוטו של המועדון - Nil Satis Nisi Optimum, שום דבר מלבד הטוב ביותר".

דיוויד מויס. "האיש הכי חשוב במועדון" צילום: איי פי

אבל האם אברטון יכולה להיות במצב טוב מאשר היא היום? המועדון יציב, המנג'ר מנהל את המועדון כבר עשר שנים (שבע מתוכן סיימה הקבוצה בעשרת המקומות הראשונים) - יותר מכל מאמן אחר בפרמיירליג, למעט אלכס פרגוסון וארסן ונגר. "האם אנחנו יכולים להיות טובים יותר עם המשאבים שיש לנו? אני בספק", אומר דיוויד מויס, המנג'ר המצוין של אברטון. "זה משחק חשבונאי, מוכרים אחד בהרבה כסף, וקונים כמה שחקנים. חלק מהעבודה שלי זה להיות המאמן אבל להיות גם איש עסקים". בגלל הגישה הזאת של הסקוטי קנרייט טוען שהוא "האיש הכי חשוב במועדון".

אבל הגישה הזאת, של לסמוך על המנג'ר בלבד, הביאה לסטגנציה מסוימת מבחינה מסחרית. וכשהיריבות מתחזקות עם כספים זרים, הקבוצה של מויס בקושי מתחזקת ועכשיו אפילו הבנק סירב לתת להם אשראי לרכוש שחקנים חדשים בגלל חוב של יותר מ־45 מיליון ליש"ט.

בריא או לא?

נחזור להתחלה. אברטון היא אחת מהענקיות של הכדורגל האנגלי. המועדון זכה בתשע אליפויות, חמישה גביעים וגביע מחזיקות אחד. תור הזהב האחרון שלו היה בין 1984 ל־1987, אז הקבוצה זכתה בארבעה תארים ורק ההרחקה של האנגליות מאירופה בעקבות אסון הייזל מנעה ממנה להצליח יותר בזירה האירופית.

מאז הקמת הפרמיירליג ב־1992 המועדון זכה רק בתואר אחד - הגביע ב־1995. שנה לפני מכרה משפחת מורס את המועדון לפטר ג'ונסון, שהתקופה שלו היתה בעייתית במיוחד מהמועדון מבחינה מקצועית וכלכלית. חמש שנים אחרי רכש קונצרן בשם True Blue Holdings את אברטון ב־30 מיליון ליש"ט. בראש הקונצרן עמד ביל קנרייט, מפיק תיאטרון בכיר. כמה חודשים אחרי כבר החלו מאבקי כוח ואגו בין חברי המועדון עד שקנרייט ניצח ומניות נמכרו לחברו רוברט ארל.

אחרי שנים שבהן המועדון שבר את שיאי ההעברות שלו קיץ אחרי קיץ, מויס נאלץ למכור כדי לקנות. ההישג הגדול שלו היה היכולות לבנות קבוצה עם שחקנים כגון טים קאהיל, מרוואן פלאני, פיל ג'אגלייקה, מיקל ארטטה, לייטון ביינס - שחקנים שכל מועדון באנגליה חושק בהם. בקיץ נאלצה אברטון למכור את מיקל ארטטה לארסנל. בחורף ייתכן שתמכור את פלאני. לא בטוח כלל שתוכל לשמור על שחקנים שגדלו במועדון כמו סימוס קולמן, רוס בארקלי וג'ק רודוול.

האסטרטגיה של אברטון במשך הרבה זמן היתה להסתמך על כספי הטלוויזיה, להגיע להפסדים לא גדולים, לממן אותם על ידי חוב גדל ולהמר על הצלחה על המגרש. הבעלים עצמו לא השקיע מכספו בקבוצה.

בשמונה השנים האחרונות רשמה אברטון רווח רק פעם אחת, כשמכרה את וויין רוני ב־30 מיליון ליש"ט למנצ'סטר יונייטד. מאז הבנקים הפסיקו לתת קרדיט, עלויות השכר עלו ואפילו הכנסה נאה של 79 מיליון ליש"ט לא הצליחה למנוע הפסד של 3 מיליון ליש"ט. בכלל, מאז מכירת רוני, המועדון הפסיד בסך הכל 30 מיליון ליש"ט. חצי מהסכום הזה קשור לתשלומי ריבית לבנקים על החוב - 4.5 מיליון ליש"ט ב־2010. הבעיה העיקרית היא שקצב הצמיחה לא עומד בקצב גידול ההוצאות. מ־2005 גדל תקציב השכר ב־76% מ־31 מיליון ליש"ט ל־54 מיליון ליש"ט ב־2010 — כ־69% מההכנסות.

על פניו, הפסד של 3 מיליון ליש"ט בעונה לא נראה כזה גרוע, במיוחד משום שרק ארבע מ־20 הקבוצות סיימו ברווח את העונה שעברה. עם זאת, גם רווח של 19 מיליון ליש"ט בשוק העברות השחקנים לא עזר לקבוצה לכסות את הפסדיה. בלי מכירות השחקנים הקבוצה היתה רושמת הפסד של 22 מיליון ליש"ט. בכלל, אם המועדון לא היה מוכר שחקנים, הוא היה מפסיד כ־20 מיליון ליש"ט בכל שנה. ולכן זה מעט מוזר שהמנכ"ל רוברט אלסטון אומר ש"ספרי החשבונות בריאים". את ההפסדים לא מכסה אף אחד אלא ההלוואות של הבנק. כעת, בגלל המצב הנוכחי, המועדון בעצם משכן את הכנסותיו ממכירת זכויות שידור - הכנסות שמובטחות רק אם הוא נשאר בליגה - משימה שהפכה לקשה בגלל מכירת השחקנים. בעיה.

האוהדים דורשים שאת אברטון ירכשו אנשי עסקים שרוצים לעזור למועדון לצמוח ולמצות את הפוטנציאל שלו. כמו שקרה לשכנה האדומה ליברפול. 

שחקני אברטון. קבוצה עם שחקנים שהקבוצות הגדולות חושקות בהם צילום: איי פי

מה אפשר לעשות?

אברטון לא יכולה להתחרות עם ארבע הגדולות (מנצ'סטר יונייטד, ארסנל, צ'לסי וליברפול - כולן מכניסות בין 185 מיליון ליש"ט ל־300 מיליון ליש"ט בשנה). היא גם לא יכולה להתחרות עם "היריבות הטבעיות" -מנצ'סטר סיטי המשויחת (שייכת לשייח'), טוטנהאם (הכנסות של 120 מיליון ליש"ט) ואסטון וילה (90 מיליון ליש"ט).

מנוע הצמיחה הגדול ביותר של הקבוצה היה מכירת זכויות השידור, עלייה מ־28 מיליון ליש"ט בשנה ב־2007 ל־50 מיליון ב־2010. ההכנסות המסחריות עלו במעט מ־9 מיליון ליש"ט ל־10 מיליון ליש"ט, וההכנסות מימי משחק ירדו מ־20 מיליון ליש"ט ל־19 מיליון ליש"ט. זה אומר שאברטון, כמו רבות מקבוצות הפרמיירליג, תלויה בהכנסות הסכם זכויות השידור הקולקטיבי (63% מסך ההכנסה שלהן).

הכנסות ימי המשחק עומדות על 20 מיליון ליש"ט = חמישית מאלו של מנצ'סטר יונייטד וארסנל ובערך חצי מהסכום שליברפול מרוויחה. ההנהלה רצתה לעזוב את גודיסון פארק (40,600 מקומות) אבל לא קיבלה את האישורים לכך. בנוסף, המועדון מכר את זכויות מכירת המרצ'נדייז שלו לרשת הקמעונאית Kitbag, מה שמעמיד את ההכנסות מהתחום הזה על 7 מיליון ליש"ט בשנה. ההכנסות המסחריות במצב גרוע: יצרנית הבירה התאילנדית Chang Beer מעבירה 4 מיליון ליש"ט בשנה (חלק על סמך הופעות והישגים). זה סכום נמוך במיוחד. טוטנהאם, למשל, מרוויחה 10 מיליון ליש"ט מהסכם החסות עם Auresma ואסטון וילה מקבלת 8 מיליון ליש"ט מ־Genting.

מה המועדון יכול לעשות כדי להימנע ממשבר? להצליח יותר על המגרש ולהגיע לליגת האלופות (משהו שהוא די בלתי אפשרי); להוריד עלויות (זה יפגע, כנראה באופן ודאי, ביכולות המקצועיות); למצוא בעלים חדש שיעזור במימון בניית אצטדיון חדש; להשקיע בעיקר בנוער, לגדל ולמכור - אולי הדרך הריאליסטית ביותר להתקדם עבור קבוצה כמו אברטון.