לא מתמודדים עם מקצוענות

מי שצפה כאן בשבועות האחרונים במשחקי הגביע העולמי ברוגבי - בין אם עשה את זה דרך השידורים הישירים המועברים בישראל, דרך ערוץ מקומי (אף שזוהי מדינה שאף אחד ברחוב לא ממש יודע שיש בה ליגת רוגבי), או מול מסך מחשב דרך שידורי סטרימינג פיראטיים - צריך היה לבלות את הזמן הזה בשעות שאינן סבירות לצפייה בספורט, אלא אם הוא מובטל או פנסיונר. ככה זה כשהטורניר מתקיים בניו זילנד.

אבל לא משנה טכניקת הצפייה, דבר אחד נראה בשידורים האלה בהיר כשמש: הרוגבי במצב נפלא. הנבחרות הבכירות של הענף הצטיינו - לא משהו שאפשר לומר על כל גביע עולמי אחר; האצטדיונים המלאים, הקהל הצבעוני והקולני והתשוקה שעוברת מהשידור ליושב בספה משלימים תמונה נפלאה; בטורניר הזה אפשר היה לראות איך מדינות שאינן נמנות עם משוגעות הרוגבי מצמצמות פערים.

אבל אין בכל הדברים הנפלאים האלה אלא כדי להסתיר - או לעתים אפילו להדגיש - את הבעיות של הענף, שהן כולן - כמה מפתיע - קשורות לכסף.

שחקני נבחרת ניו זילנד. מי שיוצא מהמדינה לא יכול לשחק בנבחרת צילום: אי פי איי

פערים ערכיים

ההתחלה של הסיפור הזה ב־1995, כשרוגבי יוניון, הגרסה העולמית הוותיקה והיותר מוכרת של הענף, הפכה לספורט מקצועני, 100 שנה לאחר הפיצול עם רוגבי־ליג, שהיה מקצועני כמעט מאז שנוצר, בסוף המאה ה־19.

כיום, 16 שנה בתוך העידן המקצועני של הרוגבי יוניון - כשמדינות עם נבחרות מצוינות כמו ארגנטינה לא מקיימות עדיין ליגה מקצוענית, כשמדינות איים מאוקיאניה רואות את מיטב התוצרת שלהן בורחת גם היא לכסף של אירופה בתהליך שפוגע בנבחרות שלהן - אפשר לראות בבירור כיצד הפערים בין הערכים המסורתיים שעליהם מושתת הענף לערכים החדשים שהוזרקו לתוכו גובים מחיר כבד.

ועכשיו, בזמן הגביע העולמי הכה נוצץ, העניין הזה הגיע לנקודת רתיחה. והתפוצץ. מי שאחראי לפיצוץ הואסטיב טיו, יושב ראש ההתאחדות הניו זילנדית הדעתן, שלפני כמה שבועות הטיל פצצה כשאמר ש"הסיכוי שנגיע לגביע העולמי באנגליה ב־2015 הוא נמוך". טיו כמובן לא התכוון שלניו זילנד תהיה איזושהי בעיה מקצועית להעפיל אל הטורניר. בכל זאת, האול־בלאקס בדרך כלל מדורגים במקום הראשון בעולם. הוא דיבר על כך שבכל פעם שניו זילנד צריכה להשתתף בגביע העולמי זה עולה לה בהפסד של כמה מיליוני ליש"ט. הפעם זה יוצא 7 מיליון, שהם, לטענתו, "פשוט חור בתקציב שלנו".

מדובר בבעיה מוכרת, וניו זילנד לא לבד במערכה. כל ההתאחדויות הגדולות מפסידות כסף פעם בארבע שנים כשהן מטיילות עם הצוותים העצומים ועם הציוד היוקרתי לטורניר שעבור מי שמעפילה לגמר נמשך חודש וחצי, לא כולל ההכנה. אוסטרליה ודרום אפריקה, שתי ענקיות רוגבי נוספות, מפסידות יחד השנה עוד 20 מיליון ליש"ט. "אנחנו לא יכולים להמשיך להגיע לאירוע שעולה לנו כל כך הרבה כסף", אמר טיו, "אני לא בטוח שנוכל להגיע לטורניר הבא. אנחנו רוצים את הטוב ביותר בשביל הרוגבי, אבל אנחנו, אוסטרליה ודרום אפריקה נאלצים לעתים להכות חזק על השולחן כדי שיקשיבו לנו".

גביע העולם ברוגבי. יש מצב שב-2015 לא כל הנבחרות יגיעו צילום: mct

גדולים וקטנים

הסיבה המרכזית לכך שהנבחרות הגדולות מפסידות כסף מהטורניר הזה היא שהן "משלמות על הפיתוח של הענף בעולם", כפי שמתלונן טיו. לפי השיטה הנוכחית, 50% מההכנסות שמייצר הטורניר מחולקות בין ההתאחדויות הבכירות (יש תשע כאלה: ניו זילנד, אוסטרליה, דרום אפריקה, אנגליה, סקוטלנד, וויילס, אירלנד, צרפת וארגנטינה), וכל היתר מופנים ל־108 ההתאחדויות האחרות (בהן זו של ישראל). וזה בדיוק מה שנעשה עם 150 מיליון הליש"ט שנצברו מהגביע העולמי האחרון, שנערך בצרפת ב־2007. "אני לא רוצה להכניס את היד שלי לכיס של המדינות הקטנות יותר", אמר טיו, אבל הוא לא באמת משכנע מישהו.

את מה שהוא באמת רצה להגיד אמר מאמן הנבחרת לשעבר, לאורי מיינס: "למה שהכוכבות של הענף יצטרכו להפסיד כסף בשביל מישהו אחר? זה לא הגיוני בכלל. אמנם זו דרך פשטנית להציג את זה אבל העובדה היא שהרוגבי שלנו נמצא במצב קשה. ועדיין - בגביע העולמי הנבחרת שלנו היא האטרקציה מספר אחת. טיו צודק".

גם מקבילו האוסטרלי של טיו, ג'ון אוניל, שותף לדעה הזאת. "זו עמדה נכונה. המודל הנוכחי איננו בר־קיימא ולא מקובל. גם אנחנו לא יכולים להתמודד עם ההפסדים האלה בכל ארבע שנים".

סיבה נוספת שהנבחרות הגדולות לא מצליחות לכסות את ההוצאות שלהן בטורנירים האלה היא שהוועד הבינלאומי של רוגבי (המקבילה לפיפ"א של הכדורגל) אוסר על הנבחרות להציג את הספונסרים שלהן בזמן המשחקים. כלומר, לא רק שההתאחדויות הגדולות מוותרות בשנים של טורניר על קיומם של טורנירים פנימיים רווחיים, אלה שעוזרים למשוך כסף גדול מספונסרים, הן גם נאלצות בזמן התחרות להסתיר אותם, לטובת הספונסרים של הטורניר עצמו.  

"אם זה היה המונדיאל של פיפ"א, המלון שלנו היה מפוצץ בחסויות שלנו עד יום לפני המשחק. אבל כאן הן מוקצות", מתרעם טיו.

רוגבי. עדיין לא מקצועני כמו הכדורגל צילום: איי פי

איך הענף התפתח?

ויש כמה אנשים שמבינים את העמדה הזו ושאינם אוסטרלים, ניו זילנדים או דרום אפריקאים. ברנדן פאנינג מ"האייריש אינדיפנדנט" כתב לאחרונה ש"צריך להקשיב לטענות של טיו, אבל כשבאים לפתור את הבעיות שהוא מדבר עליהן, אסור לשכוח את ההתקדמות שנעשתה בעולם ואיך הרוגבי התפתח בשנים האחרונות".

אז איך באמת הרוגבי התפתח בשנים האחרונות? ובכן, היו כמה הפתעות בטורניר, כמו ההפסד האולטרה־מביך של צרפת לטונגה, ויש עדויות להתקדמות כמו זו של נבחרת גיאורגיה, אבל כאמור אין בזה כדי לכפר על הצרות האמיתיות שעומדות בפני הרוגבי העולמי, שהן תוצאה של המעבר לספורט מקצועני.

כי מה שקרה למדינה כמו ניו זילנד, למשל - וזה המקור האמיתי לתסכולים של טיו - הוא שבזמן ששווי המותג של הנבחרת שלו הלך ועלה, כך גם עלה ערכו של השחקן הניו זילנדי. זה רק טבעי. ומדינה קטנה כמו ניו זילנד לא יכולה להתחרות עם אנגליה וצרפת בתשלום משכורות לשחקן הניו זילנדי. וכשההתאחדות מקיימת חוק ולפיו שחקני הנבחרת חייבים לשחק במדינה, כמו שניו זילנד עושה, הצרות של טיו הופכות ברורות יותר וחמורות יותר מהפסד של 7 מיליון ליש"ט פעם בארבע שנים.

ומה עוד על הפרק? ובכן, האצטדיונים הקטנים של ניו זילנד ושעות השידור הבעייתיות עבור אירופה ודרום אפריקה הביאו לירידה בכמות הצופים הממוצעת באצטדיונים ולפגיעה ברייטינג. מאמר מערכת ב"וויילס אונליין" ציטט דמות בכירה מההתאחדות הוולשית כאומרת ש"ברמה העממית של המשחק, הענף הזה מת כאן וכולנו רק מחכים להלוויה". הסיבה? "כסף". ובזמן הזה, בליגה הצרפתית - הליגה הטובה בעולם שממשיכה לקיים משחקים בזמן הגביע העולמי - נאלצים ממש עכשיו להתמודד עם איומים מצד הקבוצות להקים ליגה חדשה, אם הליגה לא תעלה את סכומי הפרסים שהיא מעניקה להן.

אה כן, ומעבר לפינה עומדות בחירות לראשות הוועד הבינלאומי. עם כל כך הרבה בלגן אין פלא שטיו בחר את התזמון הזה להטיל את הפצצה. עכשיו רק נותר לראות בפנים של מי היא תתפוצץ.