המזרח מצא את הצפון

את הכדורגלן דריו קונקה מכירים? לא? לא נורא. מעט מאוד מכירים אותו. גם במדינה שממנה הוא בא, ארגנטינה, הוא די אלמוני. הוא מעולם לא נבחר לשחק בנבחרת, וזאת אף על פי שהוא אחד מחמשת שחקני הכדורגל בעלי המשכורת הגבוהה בעולם. רק סמואל אטו, כריסטיאנו רונאלדו וכוכב מנצ'סטר יונייטד וויין רוני מקבלים מהקבוצות שלהם יותר ממנו. מה? בדיוק. קונקה מקבל משכורת של כ־10 מיליון דולר נטו בשנה.

איך זה קרה? הוא הגיע לסין. הבעלים של גוואנגז'ו אברגרנדה, המיליארדר ז'ו ג'יאלין, החליט ש"כסף הוא לא הבעיה" במטרה להפוך את הקבוצה שלו לאלופת אסיה. ובניגוד לטרנד המשכורות המנופחות בדובאי, אבו דאבי או אפילו רוסיה - התחושה היא שבסין ההשקעות הן לא למטרת "קניתי את...", אלא במטרה לנצח. וכמה שיותר. סין, כך נראה, הופכת למכרה הזהב הבא עבור כדורגלנים, שבגלל המשבר הכלכלי באירופה וגם הגבלות כגון "הפייר פליי הפיננסי" מחפשים לעשות את הכסף הגדול מחוץ ליבשת הישנה.

כדורגלני נבחרת סין. מחפשים מאמן צילום: רויטרס

כאבי גדילה

ברזיל היא אופציה טובה - בעיקר בזכות כלכלה צומחת שהביאה להכנסות גבוהות הרבה יותר מזכויות שידור וחסויות. גם בסין, כך נראה, המשחק מתרומם בגלל כספים של ספונסרים. נייקי, שרואה בסין את השוק הגדול ביותר מבחינתה, משלמת להתאחדות הכדורגל הסינית כ־15 מיליון דולר בשנה כדי שהכדורגל המקומי יהיה מזוהה עמה. כסף גדול נכנס גם מקבוצת וואנדה (Wanda Group), שתשקיע 80 מיליון דולר בשלוש שנים בכדורגל הסיני. כך גם מיליארדרים חדשים רואים בכדורגל דרך לאסוף סביבם המונים וכוח. יותר ממיליארד יואן (כ־200 מיליון דולר) הושקעו בקבוצות על ידי מיליארדרים חיצוניים וספונסרים שונים בשנה האחרונה.

הסכומים מושקעים לא רק בשחקנים מוכרים (ניקי באט כבר משחק בליגה) ומוכרים פחות (ע"ע קונקה), אלא גם באקדמיות כדורגל - בשורשי הכדורגל. "אני לא חושב שהבעיה של הכדורגל הסיני היא שאין בו כסף", אמר בכיר בוואנדה, שיצאה מהכדורגל הסיני לפני כמה שנים בגלל שערוריות שחיתות ואלימות. "הבעיה תמיד היתה הניהול של הכדורגל הסיני, אבל עכשיו התחושה היא שהענף מחכה להתבגרות שלו". המטרה העיקרית של וואנדה היא להשקיע יותר בנוער הסיני. "יש לנו כישרון מוגבל מאוד לכדורגל בסין", אמר הבכיר בוואנדה. "המטרה היא שהחברה בסין תראה בכדורגל עיסוק יותר רציני".

קונג פו־פוטבול

בסין, רבים נכנסו עם אינטרס בריא לשפר את רמת הכדורגל. כעת יש בה כ־10,000 כדורגלנים צעירים רשומים, הרבה פחות מאשר השכנות יפן וקוריאה (שם רשומים כמיליון כדורגלנים צעירים בכל מדינה). לפי נתונים מאמצע העשור הקודם, נראה שכדורסל וכדורגל נהנים מאותה פופולריות בסין. לכדורגל יש יתרון קטן על כדורסל - בעיקר בזכות הפופולריות של המשחק האירופי בתת־היבשת. הקומיקס הכי פופולרי בסין הוא על ילד שמשחק כדורגל. בכל מקרה, תמיד הגיעו אוהדים למשחקים, ושידורי משחקי כדורגל מאירופה מייצרים רייטינג טוב. בסין יש כ־600 מיליון אוהדי כדורגל, 3.5 מיליון מהם הולכים למגרשים המקומיים באופן קבוע.

הכדורגל בסין הוא הספורט הראשון שנהנה גם מהצלחה מסחרית כלשהי, ובמקומות רבים שחקנים מקבלים כסף לא רע בכלל (גם המקומיים). החיבור לכדורגל נראה טבעי לסינים - הם משוכנעים שהם, ולא האנגלים, המציאו את המשחק. שושלת האן, ליתר דיוק. בציורים מהשנים שלפני הספירה הנוצרית נראים גברים משחקים ברגלם. ספ בלאטר, נשיא פיפ"א, אף הכריז בנאומו כי סין היא המדינה שהמציאה את המשחק.

הפופולריות של המשחק מביאה לכך שרבים רוצים לראות שיפור בכדורגל המקומי. אפילו מנזר שעוסק בתורת הקונג פו שאולין החל לעסוק בפיתוח שחקנים. על פי הנזירים שמלמדים כיום כ־40 ילדים "כדורגל שאולין": "עבודת הרגליים והקואורדינציה הפיזית של הקונג פו יכולה לסייע גם לדור הבא של שחקני הכדורגל הסינים". היוזמה האחרונה מזכירה במידה ניכרת את הקומדיה ההונג קונגית המצליחה "כדורגל שאולין", שעוסקת בקבוצת נזירים שמיישמים את התנועות העל־אנושיות שלהם על מגרש הכדורגל.

מחכים לכוכב הסיני

לא רק לסינים יש אינטרס לקדם את הכדורגל הסיני. גם ריאל מדריד כבר מקימה אקדמיות בסין עם מומחים מספרד, כדי לייצר כדורגלנים סינים ברמה גבוהה. בקרוב יגיעו גם קבוצות אחרות שרואות בסינים דולרים מהלכים. המירוץ הוא "לייצר" כדורגלן סיני שיכול לעמוד בדרישות הכדורגל האירופי, ובכך לגרוף את כל הקופה ולהפוך לקבוצה אהודה במדינת הענק.

כל זה מראה שיש עניין רב במשחק ודווקא לא ברמת החתמת הכוכבים הגדולים, אלא בלייצר שחקנים מקומיים ברמה גבוהה. בסין קיימת קנאה רבה בהצלחות הבינלאומיות של נבחרת יפן, בשחקניה וגם בהצלחותיה של הנבחרת הדרום קוריאנית, עם שחקנים כמו ז'י סונג פארק במנצ'סטר יונייטד וריו מיאצ'י בארסנל. אבל מלבד הקנאה, מדובר גם בהליך שהופך את סין למרכז עסקי לספורט רציני ביותר.

קומוניזם? אה!

לתעשיית הגולף כבר יש שורשים עמוקים בסין. אליפות HSBC השישית הסתיימה שם בחודש שעבר. כל תחרות כזו מחלקת פרסים בשווי 15 מיליון דולר. בשנגחאי יש תחרות עם פרסים בשווי 20 מיליון דולר. קומוניזם? אה! הצחקתם את רורי מקלרוי. הגולפאי הצעיר הרוויח יותר מ־5 מיליון דולר בסין בפחות מארבעה שבועות. גם הטניס נהנה מהיווצרות מעמד הביניים החדש בסין: ב־1988 היו בסין מיליון טניסאים רשומים, וכיום כבר יש 14 מיליון. מומחים אומרים כי בעוד 20 שנה, 50% מהכנסות הטניס והגולף העולמיות יגיעו מסין. לי נה, הטניסאית הסינית הבכירה, הוכיחה לסינים שאפשר להגיע לרמות הגבוהות ביותר, והיא נהנית מעלייה אדירה בהכנסות מספונסרים סינים. כל המספרים האלה כבר נוזלים לתוך הכדורגל.

בקיצור, הכסף כבר קיים בכדורגל הסיני. הניהול משתפר והידע וההבנה מהכדורגל האירופי בדרך. קבוצות בסין כבר מנהלות משא ומתן עם מאמנים בכירים כגון סוון גוראן אריקסון, ליאו בינהאקר ואפילו פאביו קאפלו. המטרה הסופית היא לא לייבא רק את הכוכבים הגדולים של הכדורגל האירופי, אלא גם את הידע.