כל כך דומות וכה שונות

בישורת האחרונה שלפני פלייאוף הפוטבול מככבות שתי קבוצות שנעדרו מהישורת הזו כמעט עשור: דטרויט ליונס וסן פרנסיסקו פורטיניינרס. שתיהן קבוצות משווקים גדולים, אם כי הפוכים - דטרויט היא עיר חורבות, ששיוועה למושיע כלכלי עוד לפני המשבר הכלכלי. סן פרנסיסקו היא שוק עשיר, מוטה הייטק, שנפגע מהמשבר פחות ומתאושש מהר יותר.

ריקי ז'אן פרנסואה מסן פרנסיסקו. עוברים לסנטה קלרה צילום: רויטרס

מסורת אדירה שאבדה

ב־1977 רכשה משפחת יורק את הפורטיניינרס תמורת 13 מיליון דולר, במה שהתברר כהשקעה פנונמנלית על המגרש ומחוצה לו: במחצית היובל שבשנים 1979–2003 סן פרנסיסקו היתה הקבוצה הטובה ביותר בפוטבול, עם חמש הופעות בסופרבול וחמישה ניצחונות, כלומר חמש טבעות אליפות. בתקופה האמורה הפורטיניינרס ניצחה ב־65% מהמשחקים שבהם השתתפה והגיעה 18 פעמים לפלייאוף, וגם כאן אף קבוצה אחרת לא התקרבה אליה. בנוסף, בשנים ההן שיכלל המאמן ביל וולש את מה שמכונה "התקפת החוף המערבי", שאותה למד בהיותו עוזר מאמן בסינסינטי בשנים 1968–1975, תחת המאמן והמנטור פול בראון. השיטה הגיעה לכדי שלמות עם הקוורטרבקים האגדיים ג'ו מונטנה ויורשו סטיב יאנג. חלק מהמסורת של הקבוצה היא בכך שההתקפה הזו היא לב המשחק המודרני, וייתכן שגם לב הרייטינג של הפוטבול: סגנון המשחק הזה מסתפק במסירות קצרות של 6–8 יארדים, בעלות סיכוי גבוה יותר להשלמה, וכך הופך המשחק כולו לזורם יותר, עם פחות הפסקות כתוצאה מכישלונות ופחות בעיטות הרחקה של הכדור (פאנט).

כך או כך, ב־2004 עמד שווי הקבוצה על 636 מיליון דולר, מה שייצג תשואה (נומינלית) חביבה של 4,892% למשפחת יורק על השקעתה, אבל באותה שנה גם תמה החגיגה. סן פרנסיסקו חוותה עונה איומה אחרי עונה איומה, ובעוד שבמזרח אימפריות חדשות קמו וישנות התעוררו, הפורטיניינרס נותרה עלובה. אבל משהו נוסף קרה: בעידן שבו אתה נמדד אך ורק לפני מה שעשית ב־15 השניות האחרונות, הפורטיניינרס כמעט נעלמה ממפת הספורט כמותג: בפייסבוק יש לקבוצה שממנה כל אמריקה פחדה במשך 25 שנים רק 977 אלף אוהדים, בעוד שהאימפריה של העשור, ניו אינגלנד פטריוטס - שהיתה מנמושות מחצית היובל הקודם - נהנית מתמיכה של 2.7 מיליון אוהדים. מובן מאליו שאוהדים נמשכים למנצחים, אך בעידן שבו לחשיפת המותג יש ערך כלכלי, לשבע השנים הרעות יש השלכות כלכליות על הפורטיניינרס. לפי "פורבס", שווייה של הקבוצה עומד על 990 מיליון דולר, קצת מתחת לשווי הממוצע של קבוצה בליגה. שווי המותג עומד על 47 מיליון דולר, שזה דומה יותר לקבוצת שוק קטן כמו קנזס סיטי צ'יפס (43 מיליון דולר) מאשר לדאלאס קאובויז, הנמסיס ההיסטורית, שנהנית משווי מותג של 193 מיליון דולר.

למעשה, שלוש היריבות ההיסטוריות של הפורטיניינרס - הקאובויז, ניו יורק ג'איינטס (יריבות שהתפתחה בשנות השמונים) וגרין ביי (יריבות שהתפתחה בשנות התשעים) - נמצאות בין עשר הקבוצות הגדולות ביותר מבחינת השווי ומבחינת ניהול המותג. זה לא מקרי, כמובן, שהקבוצות הללו משחקות באצטדיונים חדשים שנחשבים לפאר היצירה בספורט.

הפורטיניינרס, שמצליחה העונה בזכות אלמנטים שפחות מוכרים בשטף המשחק שלה - הגנת ברזל כנגד ריצה ובהתקפה, משחק ריצה משובח - מחפשת בית חדש. אצטדיון קנדל סטיק פארק נפתח ב־1960, והקבוצה תעבור לאצטדיון חדש בעיר חדשה, סנטה קלרה, כ־50 ק"מ דרומה מסן פרנסיסקו כיוון שאי אפשר לבנות אצטדיון חדש בתוך העיר. אין ספק שעם כמה שנים של הצלחה תחת המאמן המוכשר ג'ים הארבו, תוכל להחזיר את המותג שלה למקומו הטבעי גם בעידן הדיגיטל והמדיה החברתית, שלא זוכר לה את ההיסטוריה המפוארת.

מת'יו סטפורד ברוח ממאריק וולדן מגרין ביי פאקרס. יפגשו שוב? צילום: MCT

מסורת עלובה

מהצד השני, דטרויט, שבבעלות משפחת פורד, היתה הקבוצה הגרועה ביותר בליגה בשמונה העונות שבשנים 2001–2008. אבל בעוד שסן פרנסיסקו היתה הטובה ביותר ב־25 השנים שקדמו לשנותיה הרעות, דטרויט ליונס היתה הקבוצה הגרועה ביותר בכל ענפי הספורט האמריקאיים מאז 1970, זולת הקליפרס העלובים מה־NBA. לזה תוסיפו עיר בקריסה כלכלית, צניחה ברכישת הכרטיסים, ואצטדיון שיותר משני שלישים ממושביו ריקים; ועדיין קשה להבין את הכישלון הכרוני של הקבוצה, במיוחד בעידן הנוכחי, שבו כמעט כל קבוצת פוטבול מצליחה לחזור לחיים דרך הדראפט ודרך החתמת שחקנים חופשיים.

המסורת המוצלחת היחידה שהיתה לליונס היתה מסורת של בחירה מוצלחת בבחירות גרועות. מסורת זאת הנהיג המנהל מאט מילן, שאיכשהו הצליח למנף את הכישלון הכרוני של הקבוצה, ושמוביל לבחירות דראפט גבוהות בעונה העוקבת לכדי כישלונות נוספים. אולם ב־2008 הועברו מושכות הניהול בקבוצה מנכדו של הנרי פורד לנינו, וויליאם קליי פורד ג'וניור. לשמחת תנועת האוהדים "פטרו את מילן", מילן פוטר במהלך העונה המשפילה בהיסטוריה של הפוטבול - 16 משחקים, 16 הפסדים. בתום העונה האיומה חיכה לקבוצה פרס: הבחירה הראשונה בדראפט שהניבה את הקוורטרבק המוכשר מת'יו סטפורד. דרך הדראפט של 2009 ושל 2010 הצליחה ההנהלה החדשה להשיב את הקבוצה לחיים. גם היציעים התעוררו, וממוצע של 49 אלף צופים ב־2009 (השני הכי גרוע אחרי אוקלנד) טיפס ב־2010 ב־14%, לאור עונה סבירה של הקבוצה. השנה, עם מאזן טוב הרבה יותר, שמושג כמעט בלעדית הודות ליכולות של סטאפורד, נרשם זינוק נוסף של 13.5% במספר האוהדים, מה שמעמיד את התפוסה על 99.5% מכלל המושבים באצטדיון ונוכחות של יותר מ־63 אלף אוהדים למשחק.

זה לא שהקבוצה מצליחה לעזור לעיר עצמה - האבטלה בדטרויט מתקרבת ל־30% באופן רשמי, אם כי דיווחים שונים מעמידים אותה באופן לא רשמי קרוב יותר ל־50% - אבל היא פיסת גאווה. ובעיר שמתקשה להשאיר את הצעירים מעבר לגיל שבו הם יכולים לזחול החוצה ולהינצל מפשע ומאבטלה, אולי זה יכול לעזור בעתיד לשיפור תדמיתה ולהשארת הצעירים, ובכך להביא לחידושה. אבל סביר להניח שלא. דטרויט אחרי הכל איננה סן פרנסיסקו, ולא תהיה.

נחמד, אבל נחשו מי בדרך

יש עוד נקודת דמיון כמעט יחידה בין הקבוצות: ה־NFL מורכבת משני "מחוזות" - שהם זהים בכל החוקים, הזכויות והחובות, זולת בזהות הקבוצות - נשיונל (NFC) ואמריקן (AFC). דטרויט וסן פרנסיסקו שתיהן משחקות במחוז ה־NFC, ולכן הן לא יוכלו להיפגש בסופרבול אלא רק בחצאי הגמר (מה שקרוי גמר המחוז). כך שמי שציפה שסיפור הגאולה יעזור לקליימקס של הסופרבול, ייאלץ להסתפק בציפייה שלו. ובל נשכח שזה גם המחוז של גרין ביי פאקרס, האלופה שמציגה עונה מושלמת עד כה, והמועמדת הוודאית לנצח בסופרבול. סיפורי הסינדרלה האלה ייאלצו כנראה להיגדע מוקדם מהנהוג.