ריצה באמצע החיים

מירוצי המרתון בישראל, אלו שהתקיימו בירושלים ובטבריה וזה שיתקיים מחר בתל אביב, הופכים אט אט לחלק משגרת החיים הספורטיביים בישראל. כמות המשתתפים המרשימה (בכל המקצים), שרק הולכת ותופחת מדי שנה, במקביל לתהודה התקשורתית והחברתית שלה זוכים המירוצים, מעניקים להם מקום של כבוד במרחב הספורטיבי המקומי. מצד אחד, שיעורי ההשתפות הגבוהים במרתון בהחלט משקפים עניין הולך וגובר של האוכלוסייה בישראל בפעילות גופנית באופן כללי. אלא שנוסף על כך, נראה שיש כאן תופעה מעניינת עם מאפיינים ייחודיים שדורשים הסבר עמוק יותר.

מבט על היקף הפעילות הגופנית בישראל בעשורים האחרונים מלמד על גידול בכמות ובנפח הפעילות. יותר ממחצית האוכלוסייה בישראל, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עוסקים בפעילות גופנית לפחות פעם בשבוע. רובם, אגב, עושים זאת לא פחות משלוש פעמים בשבוע (אם מקבלים את ההגדרה שפעילות גופנית נחשבת לפחות ל־10 דקות של פעילות רצופה ביום). מדובר על מספרים שהכפילו את עצמם במהלך שני העשורים האחרונים. הליכה או ריצה בפארקים, אימונים בחדרי כושר, שחייה ורכיבה על אופניים הפכו להרגל וחלק בלתי נפרד מאורח החיים של ישראלים רבים. אנשים בעשור השלישי לחייהם, בטווח הגילים שבין 20 ל־29, נמצאו אולי באופן טבעי כשכבה הפעילה ביותר באוכלוסייה בישראל. באשר למניעים, מחקרים במקומות שונים בעולם הציגו באופן לא מפתיע את הבריאות, המאבק על המשקל והשמירה על הכושר כסיבות המרכזיות לפעילות הגופנית.

מרתון. גילם הממוצע של הגברים שלקחו חלק במרתון עמד על 39.1 ואילו גילן הממוצע של הנשים באותו המירוץ היה 41. איך, אם כן, אפשר להסביר את המאמץ הגופני האדיר שעושים אלפים, שלא למטרה בריאותית מובהקת, מעבר לשיאם הפיזיולוגי? צילום: איי פי אי

אבל למה?

נתוני ההרשמה של הרצים במרתונים משתלבים כאמור עם המגמה הכללית. במירוץ שנערך בתל אביב בשנת 2010 נטלו חלק 9,000 רצים בכל המקצים. שנה מאוחר יותר, ב־2011, כבר הופיעו 18,250 רצים בכל המקצים, והשנה צופים מארגני המירוץ 25 אלף רצים בכל המקצים. במרתון ירושלים, באותה המגמה בדיוק, השתתפו על פי הפרסומים כ־10,000 רצים ב־2011 לעומת 15 אלף שנטלו חלק במירוץ השנה. במקביל לגידול בהרשמה, ניתן להבחין גם בתופעה של רישום מוקדם, כחלק מתהליך ההתמסדות של המרתון. אם ב־2010 יותר מ־70% נרשמו בחודש האחרון למירוץ בתל אביב, ב־2011 רבים מהאצנים כבר הקדימו ונרשמו. רק 38% מהם נרשמו בחודש האחרון. השנה, על פי נתוני חברת כפיים שמפיקה את מרתון ג'ילט בתל אביב, המגמה רק תתחזק.

אלא שמהצד השני, אפשר להבחין במאפיינים הייחודיים של רצי המרתון. מחקרים שניסו (באמצעות ראיונות) לנתח את המוטיבציה של המרתוניסטים, אשר נדרשים להכנה ולמאמץ גופני חריג, מצאו שהבריאות והכושר, שמהווים כאמור גורם ראשוני בהנעה לפעילות גופנית, לא עולים בכלל כסיבות להשתתפות במרתון. יתרה מכך, ניתוח גילי הרצים מצביע על תופעה חריגה ביחס לתמונה הכוללת. בריצת המרתון שהתקיימה למשל בשנה שעברה בתל אביב, גילם הממוצע של רצי המרתון היה סביב ה־40. גילם הממוצע של הגברים שלקחו חלק במרתון עמד על 39.1 ואילו גילן הממוצע של הנשים באותו המירוץ היה 41. איך, אם כן, אפשר להסביר את המאמץ הגופני האדיר שעושים אלפים, שלא למטרה בריאותית מובהקת, מעבר לשיאם הפיזיולוגי?

משבר גיל 40 קולקטיבי

ישנם הסברים מגוונים לתופעה, שניתן ככל הנראה לקטלגם לארבע קבוצות מרכזיות: הזווית הפסיכולוגית יכולה להוות מטרייה לקבוצת ההסברים הראשונה. הטענה המקובלת היא שרבים מאצני המרתון מונעים, לא מתוך מודעות מלאה, על ידי ניסיון לפצות על חסכים אחרים. בנקודת זמן שבה מרגישים רבים כי הם פחות חיוניים מבחינה גופנית, יכולה ריצת המרתון להעניק להם חזרה את הביטחון העצמי ביכולות הגופניות והמנטליות שלהם. לא בכדי, דווקא בגיל 40 מבקשים רבים להוכיח לעצמם כי הם מסוגלים להתמודד עם קשיים ולסיים ריצת מרתון, מעין התמודדות פסיכולוגית עם משבר גיל ה־40. אצל חלק מהרצים, ריצת המרתון מהווה פיצוי לדימוי פיזי נחות (למשל, אנשים שהיו, או שהרגישו שמנים בילדותם). בקרב אחרים, הריצה מהווה פיצוי לדימוי חברתי ירוד (למשל, חיילים שלא שירתו ביחידה קרבית וכעת מבקשים, באמצעות הריצה, להוכיח את יכולתם) וכך הלאה.

מכיוון דומה טוענים רבים מהמרתוניסטים שהריצה מעניקה להם משמעות לחיים. בתקופה שבה חלקם כבר גידלו את ילדיהם וייצבו את הקרירה, רבים מחפשים ריגוש חדש שסביבו יוכלו לבנות את שגרת חייהם. ריצת המרתון ובעיקר ההכנות הארוכות והאינטנסיביות אליה יכולות בהחלט לספק את הצורך ולהוות גורם משמעותי, לאורך זמן, בשלב הזה של החיים.

רצה במרתון. טוענים רבים מהמרתוניסטים שהריצה מעניקה להם משמעות לחיים צילום: zalemoti.com

תודעה משותפת

קבוצת ההסברים החברתיים כוללת את הצורך האנושי לזכות בהכרה חברתית מצד אחד ואת הצורך להשתייך לקבוצה מוגדרת מהצד השני. מחקרים מלמדים כי חלק מרצי המרתון מבקשים, גם אם לא במוצהר, לזכות באישור חברתי על יכולתם וכישוריהם. במובן הזה, ריצת המרתון ובעיקר הפצת המידע על סיום הריצה בהצלחה יכולות בפירוש לעשות את העבודה. מנגד, לא מעט מרתוניסטים מעידים כי האימונים והריצה הכניסו אותם למועדון יוקרתי, שהכניסה אליו מוגבלת מאוד. בעידן המודרני, שבו מסגרות חברתיות רבות התפרקו לטובת האינדיבידואליזם, מחפשים רבים בכל זאת מסגרת השתייכות, שבה יוכלו לחלוק את חוויותיהם ולהרגיש חלק משלם. בדומה לחיילים מאותה יחידה צבאית אולאוהדים של אותה קבוצת כדורגל, שמעולם לא נפגשו אך חולקים את אותו עולם סימבולי, כך גם רצי מרתון חולקים חוויה ותודעה משותפת.

הסטטוס המשפחתי־כלכלי מהווה אף הוא הסבר לתופעה הייחודית. העובדה שחלק גדול ממשתתפי המרתון נמצאים בפתחו של העשור החמישי לחייהם אינה מקרית. האימון לריצת המרתון דורש זמן רב ומחויבות רבה. האיזון בין שני הגורמים מתקיים ככל הנראה בטווח השנים האלו. כשהילדים גדלים והופכים פחות תלותיים, מתפנה להורים זמן רב שבו הם יכולים לממש את עצמם ואת שאיפותיהם. העובדה שבתקופה הזאת הקריירה, לרוב, כבר יציבה ושעות העבודה קבועות וידועות, בוודאי מסייעת לניהול משטר אימונים קבוע. המחויבות לתהליך, שכנראה פחות מאפיינת צעירים, משלימה את התמונה.

ההישגיות נחשבת לקבוצה האחרונה, ולפיה אנשים בוחרים להשתתף במרתונים מתוך רצון להגיע להישגים אישיים, לשבור שיאים, להתמודד עם קשיים ולאתגר כל הזמן את עצמם. ריצת המרתון נחשבת בעיני רבים למאמץ הגופני האולטימטיבי, ולכן רבים בוחרים בה כזירה למימוש נטייתם התחרותית.

הכותב הוא מרצה לתקשורת ומומחה לתקשורת ספורט במרכז האוניברסיטאי באריאל ובאוניברסיטת בר־אילן