האבי לוזונים של העולם

אחד נולד במעברה ליד נתניה, אחר בעיירה ציורית בהרי האלפים, שלישי גדל בפרברי בואנוס איירס ורביעי לחוף הים הקריבי. אולם למרות המרחקים וההבדלים ביניהם ברקע, לכל האישים שריכזנו כאן יש כמה דברים המשותפים לכולם: כולם עומדים או עמדו עד לאחרונה בראש התאחדויות כדורגל, וכולם מנהלים אותן באופן שמוציא למשחק היפה שם מכוער. ויש לכל האנשים הללו גם לא מעט תכונות אישיות משותפות - אולי הן התכונות שהופכות אנשים לעסקנים, ואולי הן התכונות שגורמות לכל אלו לשלוט ביד רמה בכדורגל בארצם ואפילו בעולם. איך קרה שהכדורגל נשלט על ידיהם? כדי לבחון את השאלה אספנו כמה מהשמות הבולטים. להלן המסקנות.

ספ בלאטר. למרות הרקע השונה, הוא, לאבי לוזון ולעסקנים חזקים אחרים יש הרבה במשותף צילום: רויטרס

מאפייני אישיות בולטים

מלבד ולאטקו מרקוביץ', נשיא ההתאחדות הקרואטית שהיה שחקן טוב בקנה מידה מקומי, הרוב המכריע של הדמויות שאספנו לא שימשו מעולם כמאמנים, שופטים או שחקנים מקצועיים. אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות לכדורגל לדוגמה, עבד בבנק; ספ בלאטר, נשיא פיפ"א, היה איש יחסי ציבור; ריקרדו טשיירה, לשעבר האיש החזק בכדורגל הברזילאי, התחיל בעסקים. במילים אחרות, מרביתם לא מכירים את הכדורגל מהצד הירוק של המגרש. אז נכון, לא כל רועה חייב להיות כבשה, כמאמר הרמטכ"ל, אבל ייתכן שעובדה זו מסבירה משהו על ההחלטות שגיבשו את הכדורגל בעשורים האחרונים.

מאפיין בולט נוסף בביוגרפיה שלהם הוא שכמעט כולם הגיעו ממקומות קטנים, מערי פריפריה, הרחק מהמרכז הפוליטי, הכלכלי או הספורטיבי. חלקם (לוזון, חוליו גרונדונה) גם מזוהים עם קבוצות קטנות יחסית. בניגוד למצליחנים בתחומים רבים אחרים - מפוליטיקה ועד כלכלה - דרכם של הבוסים של הכדורגל לא היתה סלולה. הם לא נולדו כ"בנים של" או זכו להצלחה גדולה בגיל צעיר. היה עליהם לעשות זאת צעד אחר צעד, לפלס את דרכם בנחישות ובהתמדה בדרך אל הפסגה.

כמו כל מערכת היררכית אחרת, גם העסקנות הספורטיבית דורשת כישורים פוליטיים מסוימים. כשם שלא צריך להיות כלכלן כדי להיות שר אוצר ולא צריך להיות אמן כדי לנהל מוזיאון, כך גם לא צריך לדעת לבעוט וולה כדי להגיע לראשות ההתאחדות.

למעשה, אין גם חובה שיהיו חזון ספורטיבי מגובש, כריזמה או ערכים. מדובר בכישרון אחר לגמרי, הכישרון להבין את הקוד הגנטי של הארגון כדי להתקדם בו, והכישרון לשמר ולעצב את הקוד הזה מרגע שעומדים בראשו. כמו כל פוליטיקאי טוב, גם ראשי הכדורגל מתאפיינים בסבלנות, נחישות, מרפקים חזקים ויכולת ליצור בדרך את הקשרים הנכונים (ריקרדו טשיירה, למשל, היה נשוי ללוסיה, בתו של נשיא פיפ"א לשעבר ז'ואאו האבלנז'). התהליך העיקש של פילוס הדרך למעלה הוא שהפך אותם למי שהם.

אבי לוזון דוחף את הצלם ניר קידר. אין גם חובה שיהיו חזון ספורטיבי מגובש, כריזמה או ערכים. מדובר בכישרון אחר לגמרי, הכישרון להבין את הקוד הגנטי של הארגון כדי להתקדם בו, והכישרון לשמר ולעצב את הקוד הזה מרגע שעומדים בראשו צילום מסך: ערוץ 1

סגנון ניהולי

רשימת השערוריות שנקשרה בשמם של מנהלי הכדורגל בעולם מספיקה כדי למלא את מדורי הפלילים מעכשיו ועד המונדיאל בקטאר. טשיירה, לדוגמה, שכבר שרד שורה של פרשיות כבדות בעבר, נאלץ לאחרונה לעזוב את ההתאחדות הברזילאית בעקבות החשד כי קיבל מיליוני דולרים מחברת השיווק של פיפ"א, וזאת בתמורה לקבלת זכויות השידור של אליפויות העולם. אגב, את העמדה לא עזב בגלל הפרשה, אלא בגלל "בעיות בריאותיות". שם נוסף שעלה באותה פרשה הוא ניקולאס לאוס מפרגוואי, נשיאה של ה־CONMEBOL (התאחדות הכדורגל של דרום אמריקה) ב־26 השנים האחרונות. החשדות כנראה לא הפריעו לראשי ההתאחדות, שמינו לאחרונה את לאוס (84) כנשיא לכל החיים.

סולידי מעט יותר הוא ויטאלי מוטקו, שר הספורט של רוסיה, שכיהן קודם לכן כנשיא ההתאחדות המקומית. לפי הטענות שהועלו נגדו במה שנשאר מהעיתונות הרוסית החופשית, 20 יום של ביקור באולימפיאדת החורף בקנדה הספיקו לו כדי להוציא 40 אלף דולר, ובתוכם 97 ארוחות בוקר שעליהן הצהיר.

פיפ"א, ארגון שמעולם לא היה מועמד לפרס על מינהל תקין, הפך תחת נשיאותו של בלאטר ליצרן שערוריות סדרתי. עם אלה ניתן למנות את טענותיהם של בכירים לשעבר, ולפיהן הוצע להם שוחד כדי להצביע עבור בלאטר בבחירות של הארגון, וכן את הסירחון שעולה מהליך בחירת מדינות לאירוח אליפויות העולם ב־2018 וב־2022. העובדה כי מדינות זוכות בזכות לארח תמורת העובדה שנציגי המדינה ושכנותיה יתמכו בנשיא, ידועה ומוכרת זה עשורים. אולם בעוד ששיטה זו היא אולי מסריחה אבל חוקית, הזכייה של רוסיה ושל קטאר באירוח המונדיאלים הבאים כבר נגועה בשחיתות של ממש. תחקיר של ה־BBC חשף כי בכירים בפיפ"א שוחדו בכבדות כדי שיתמכו במדינה זו ולא באחרת. כל הניסיונות שנעשו לאורך השנים לחקור את הפרשיות השונות נתקלו בשתיקה או בהשתקה, ובלאטר הטפלון מצליח לצאת ללא פגע, בינתיים.

אחרי בלאטר נמצא סגנו לשעבר, ג'ק וורנר מטרינידד וטובגו, שהודח לאחרונה מהארגון לאחר שהסתבך בפרשת שוחד אחרת (וכנראה גם בגלל סכסוך עם בלאטר). הדחתו אמנם אפשרה לפיפ"א להפיל את התיק עליו ועל בכיר נוסף, אבל היא גם גרמה לוורנר לפתוח את הפה ולהודות כי באמצעות חברת קש רכש בעבר את זכויות השידור של חמישה מונדיאלים תמורת דולר אחד בלבד. בלאטר, שוועדה אירופית קבעה השנה כי קשה להאמין שלא היה מודע למעשים הללו, נשאר בתפקידו, ואילו וורנר, שהפך בינתיים לשר העבודה במדינתו, מבטיח עכשיו להילחם בשחיתות בטרינדד וטובגו. מה שנקרא, אחד שיודע.

ואצלנו? כחלק מפרשת "הכדור המרכזי", שם חוקרת המשטרה חשד להטיית משחקים, נחקר גם יו"ר ההתאחדות במשך שעות ארוכות (איש טרם הועמד לדין בפרשה). לאחרונה גם נחשף כי סייע (בקטנה) להעביר לחשב ההתאחדות צ'ק עבור אחיו, עמוס לוזון, מהפועל תל אביב עבור רכישת עומר דמארי. פרשה שאין בה חשד לפלילים, היא סתם לא מריחה לא טוב, משום שיו"ר התאחדות אינו אמור להיות מעורב באופן הזה בהעברת כספים בין קבוצות.

.

פרנויה ובוטות

הפתגם המפורסם קובע כי זה שאתה פרנואיד, לא אומר שלא רודפים אחריך. ואכן, בדומה לאנשי שררה וכוח אחרים, אין ספק שגם את ראשי ההתאחדויות "מחפשים". כמו לכל אדם, גם להם עומדת זכות החפות, ורובם ככולם יצאו עד היום נקיים, אם בשל חולשת הראיות נגדם, ואם בשל כוחם והשפעתם.

אולם העדויות והתחקירים המצטברים מעלים תחושה שהיא לכל הפחות לא נוחה. "ב־32 שנותיי בתפקיד האשימו אותי יותר מאשר את אל קפונה", התהדר השנה גרונדונה, "אבל מעולם לא הורשעתי". לא במקרה הוא מכונה בארגנטינה "דון חוליו" ו"הסנדק".

פרנויה או לא, נראה שאצל רובם נוצרת תחושת רדיפה, שהופכת בתורה לגישה של "כל העולם נגדי, ובחזרה". זה אולי מה שמביא את לוזון להגיד לעיתונאים "אני לא סופר אתכם", וזה מה שכנראה גרם לטשיירה לכנות את התקשורת "זבל" ו"כנופיה". אפילו מישל פלאטיני, נשיא אופ"א, השקול יחסית, פטר לאחרונה את הביקורת כלפי אופ"א במילים: "אתם יכולים לחשוב מה שבא לכם"; ואילו ולאטקו מרקוביץ', שנשאל על השחיתות בכדורגל הקרואטי, תמצת זאת בסגנונו הפיוטי: "אני לא שם ז...!".

אולי זה אופי הארגונים שבראשם הם עומדים, אולי זה אופיים האישי, ואולי זו העובדה שחלקם דבוקים לכיסא כבר עשרות שנים - ובניגוד לארגונים פוליטיים אחרים - אין הגבלה על הקדנציות של יושבי הראש.

כך או כך, סגנון הניהול של רבים מהם מתאפיין בגישה כוחנית, נעדרת שקיפות ראויה, וגם חשדנית כלפי רפורמות ושינויים. כך הפכה ההתאחדות הארגנטינאית לחבורה של אומרי הן, וכך הרשה לעצמו טשיירה לאיים כי לא יאשר להכניס למגרשים עיתונאים ביקורתיים.

פיפ"א, שבמשך שנים התמחתה בהשתקה של ביקורת פנימית, אולצה לאחרונה להצהיר כי תנהיג בארגון שקיפות מוחלטת ותחזק את ועדת האתיקה שלו. הכל טוב ויפה, אלא שחודש אחרי ההצהרות האלה מכר הארגון את זכויות השידור של גביע העולם לחברה שוויצרית שמנוהלת, הפלא ופלא, על ידי האחיין של בלאטר, פיליפ.

סגנון אישי. לא סטייל

לצד סגנון הניהול בולט גם הסגנון האישי, שם עולה תמונה של חבורה גברית ומבוגרת, שניתן להגדירה שמרנית אבל אפשר גם לקרוא לה פשוט גסה ובוטה. אם התקפי הזעם של לוזון - תקיפת הצלם והצהרות ה"לכו תפתחו מנגלים" אחרי ירידת הליגה של מכבי פתח תקווה - נראים לכם כמו משהו חריג, הרי שהם מתגמדים ליד הדיבורים של כמה מעמיתיו.

הפה הגדול ומלא הקללות של טשיירה כבר הפך מזמן לאגדה בברזיל; בלאטר הכריז פעם שעל נשים לשחק במכנסיים קצרים יותר "כדי להדגיש את האסתטיקה הנשית"; ואילו מרקוביץ' הגדיל לעשות כשהודיע שכל זמן שהוא נשיא ההתאחדות, הומואים לא ישחקו בנבחרת. גרונדונה, מצדו, שחייב את מינויו לשלטון הצבאי והרצחני בארגנטינה, הסביר פעם שהסיבה לכך שיהודים אינם שופטים בליגה היא ש"יהודים לא אוהבים לעבוד". איפה הם ואיפה המחשבה שלפיה כדורגל הוא משחק קבוצתי ושוויוני במהותו, שמשוחק על ידי מיליוני ילדים וילדות מכל הצבעים ומכל הדתות?

הצלחות ושורה תחתונה

האם כל מה שנכתב למעלה אומר שהם מנהלים גרועים? לא בהכרח. חלקם, לא כולם, הובילו את הארגונים שלהם להישגים ספורטיביים וכלכליים. אבל הנקודה היא לא ההצלחות על המגרש, שאותן יש לזקוף אחרי הכל לזכות השחקנים והמאמנים; וגם לא ההצלחות הכלכליות או השיווקיות, שנשענות על האהבה לכדורגל של מאות מיליוני אוהדים. הנקודה היא שהאנשים האלה, כל אחד בדרכו ובסגנונו, הופכים את הכדורגל ממשחק מלא הנאה ותשוקה למאפליה של שוחד, שקרים ותככים.

"הכדור הוא הספורט הכי יפה וטהור בעולם", אמר פעם דייגו מראדונה, "וזה שמישהו עושה משהו רע, לא אומר שהכדורגל צריך לשלם את המחיר. אני טעיתי ושילמתי על מעשיי, אבל הכדור אף פעם לא מוכתם".

אז זהו, שכן, כי בזמן שהבוסים טסים במחלקה ראשונה לשוויץ, כל שאר העוסקים בענף - השחקניות והשחקנים, ולבסוף אנחנו, האוהדות והאוהדים - הם אלה שיוצאים מפסידים. כשכסף שיכול היה לעבור לאקדמיית כדורגל הולך לשוחד, וכשאירוח מונדיאל נקבע בשיטת חבר מביא חבר, נותר לנו רק לדמיין כמה יפה יותר היה יכול להיות המשחק לו היה מנוהל על ידי אנשים ראויים יותר.