הדיפת כדור ברזל מעניינת יותר מכדורגל?
האלמנט האנושי של התחרות בתוספת הדרמה שמתווספת לכל פעולה, הופכת את ענפי הספורט השוליים ביומיום למלכי המסך באולימפיאדה
לדעתי, המדד הראשון לכך שענף מסוים ראוי באמת לתואר "ענף אולימפי" הוא שלא מתקיימים בו טורנירים גדולים וחשובים יותר. בטניס יש לנו גביע דיוויס וארבעה גראנד-סלאמים בשנה, בכדורסל אליפויות עולם וגביעי אירופה, ובכדורגל אנחנו מקבלים יורו וקופה אמריקה וכמובן מונדיאל. במצב כזה נשארים המשחקים האולימפיים כסרח עודף, ולראיה – בעיקר בכדורגל – רבים מהנבחרות והשחקנים הטובים בעולם בכלל לא נמצאים עכשיו בלונדון. אז נכון, גם באתלטיקה, שחייה, התעמלות וג'ודו יש אליפויות אירופה ואליפויות עולם, אבל אין ספק שהמשחקים האולימפיים הם הדובדבן, האירוע שכל ספורטאי חולם עליו וכל המאמצים מופנים לעברו. מסי ורונלדו נופשים עכשיו בקריביים או מתאמנים לקראת העונה באה. אפשר לדמיין טורניר אולימפי בלי ראיין לוכטה ומייקל פלפס?
מייקל פלפס. קשה לדמיין את האולימפיאדה בלעדיו צילום: בלומברג הנקודה השנייה קשורה למינון, כי גם מעבר לאירועי ספורט נקודתיים (מונדיאל וכו'), כל הענפים שהזכרנו נוכחים בחיינו במשך חודשים רבים מדי שנה בצורת עשרות ליגות וטורנירים באופן שמייתר את הייחוד האולימפי. ספק אם חובב הספורט הממוצע, כלומר מישהו שהוא לא משה גרטל או גלעד ויינגרטן, מסוגל לראות תחרויות שחייה או הדיפת כדור ברזל על בסיס שבועי. דווקא המינון הנמוך, פעם בארבע שנים, הוא מה שמעניק לענפים האולימפיים את הריגוש ואת הדרמה. לשחקן כדורגל יש בממוצע 15 שנים שבהן הוא יכול לזכות באליפויות ובגביעים. לשחקן טניס יש עשרות טורנירים בשנה. לספורטאי אולימפי, לעומת זאת, יש שתיים-שלוש הזדמנויות בחיים כדי לזכות בתהילה. במצב כזה כל נפילה מהקורה היא טרגדיה, כל זכייה נכנסת להיסטוריה. זה יוצר עניין אנושי מהמעלה הראשונה.
ואם כבר היסטוריה, יש לזכור כי בעוד ענפי הכדור פותחו בשלב מאוחר יחסית (גם אם יש להם מקורות עתיקים), מרבית הענפים האולימפיים (בעיקר באתלטיקה ובהיאבקות) התקיימו כבר במשחקים האוריגינליים, ביוון העתיקה. אמנם היום כבר אין עירום, אלים מהמיתולוגיה ועלי דפנה, אבל הריצה היא אותה ריצה, הדיסקוס הוא אותו דיסקוס ואפילו מרוץ המרכבות עדיין כאן, והאופניים מחליפים את הסוסים. בקיצור, למרות שכבר עברו מאז 2,400 שנה, משהו ממסורת המשחקים ההם עדיין כאן, וזה מרגש.
בולט. הריצה אותה ריצה צילום: בלומברג
מרכיב נוסף שקשור אף הוא לרוח האולימפית נוגע לכסף, כלומר להיעדרו. במתחם המקודש באולימפיה, למרגלות אחד מפסליו של זאוס, נכתב כי הניצחון מושג לא באמצעות הכסף, כי אם בזריזות רגליים ובכוח הגוף. אז נכון, אנחנו רחוקים עשרות שנים ומיליארדי דולרים מן הימים שבהם המשחקים האולימפיים היו עניין לחובבנים וכסף נחשב למילה מגונה. יוסאיין בולט ומייקל פלפס לא בדיוק תפרנים, וכדי להפוך ילדים לאלופים אולימפיים נדרשים מיליוני דולרים, ועדיין, הרוב המכריע מבין עשרת אלפי הספורטאיות והספורטאים בכפר האולימפי הם עבור רובנו אלמוניים, רחוקים מהכוכבות והעושר שמעניקים משחקי הכדור הגדולים. עם כל הציניות, המסחור והפרסום שהולכים וחודרים למשחקים, האולימפיאדה היא מקום שבו למילים כמו "רוח הספורט" ו"העיקר הניצחון" יש עדיין משמעות.
הנקודה האחרונה והחשובה מכולן היא שהענפים האולימפיים המרכזיים – הרבה יותר מהענפים שהוזכרו וגם יותר מענפי כדור פחות פופולאריים, כמו כדוריד או כדורעף – מהווים זיקוק של המהות של הספורט האולימפי, שילוב טהור בין מיצוי היכולת הגופנית לבין תחרותיות. בשחייה, התעמלות ואתלטיקה לא תמצאו מערכים טקטיים, תיאום קבוצתי או תגובה מורכבת למאות פעולות של היריב. יש פה "בסך הכל" בנאדם שקופץ למים, מזנק למסלול או עולה על המקבילים ובמהלך כמה רגעים מביא את הגוף האנושי לקצה היכולת כדי להגיע ראשון.
במובן הזה בענפים האולימפיים הגוף האנושי הוא מה שקובע, יותר מאשר שכל או יכולת קבוצתית. הענפים האלה מדגישים את הצד החייתי של האדם, את יכולתו לעקם את האבולוציה ולהתקרב ככל האפשר לצ'יטה, לדולפין או לנמלה העמלנית. כי הספורט האולימפי במהותו הוא בדיוק כמו בססמה שטבע הברון דה-קוברטן – מאבק של הגוף נגד עצמו, בכוח, במהירות ובגובה. הטיקי-טקה של ברצלונה כבר יחכה לנו לימים הרגילים.
