אז מה הספורט הישראלי למד מהאולימפיאדה?

אני מנסה להימנע מלכתוב על הוועד האולימפי הישראלי מהסיבה הפשוטה שאת מסעותיי האקדמיים בעולם אני עושה מתוך מטרה להשתלב בניהול הספורט בישראל, ואני לא רוצה שדבריי יתפרשו כניסיון לבקר מערכת שלא מקבלת אותי מתוך תחושת נקם, או ניסיון חנופה למערכת כדי שתקבל אותי. אין זה אומר שאין לי דעה נחרצת בנוגע לאכזבה מהתוצאות בלונדון.

אלכס שטילוב. הישג מצוין אבל חייבים לבדוק את ההיערכות הפסיכולוגית צילום: רויטרס

האחראי: משרד הספורט

דבר ראשון, צריך להיות הוגנים. תשתית הספורט בישראל גרועה מאוד, אין תרבות ספורט, ילדים לא עוסקים בספורט, ספורט וחינוך גופני בבתי ספר במצב לא טוב, אין קאדר רחב של כישרונות לבחור מהם, הספורט העממי לא מפותח מספיק ואין מספיק תשתיות ואצטדיונים ברמה סבירה. הכל נכון. אבל אף אחת מהבעיות הללו אינה האחריות המרכזית של הוועד האולימפי, אלא של מינהל הספורט, התאחדויות ואיגודי הספורט השונים, הרשויות המוניציפליות, משרד החינוך או בגדול - המדינה.

בלית ברירה, בגלל היעדר תקשורת בין גופי הספורט השונים, הוועד האולימפי מתפקד משנות התשעים כארגון הגג של התאחדויות הספורט. לכן, במידה מסוימת יש לו אחריות לנושאים הללו, אבל לא עליהם הוא צריך להישפט. תפקידו המרכזי של הוועד האולימפי הישראלי הוא להכין ספורטאים למשחקים האולימפיים ולפעול לקידום הרעיון האולימפי (נושא שבו ישראל רחוקה ממה שקורה בעולם). על זה הוא צריך להישפט, ובשביל להשיג תוצאות תחרותיות הוקמה הזרוע המקצועית שלו - היחידה לספורט הישגי.

לי קורזיץ. כישלון בים אבל צריך להשקיע יותר בשייט צילום: איי אף פי

השיטה עובדת?

כואב לי הלב על מנהל היחידה גילי לוסטיג, שהוא מאנשי הספורט הרציניים בישראל ובכל פעם שאנחנו נפגשים אני נהנה ללמוד ממנו. בעיניי הוא עובד בתנאים בלתי סבירים ובסביבת עבודה בלתי סבירה. הקריטריונים שלו שקופים והוא הצליח להביא את הספורטאים למחזור אולימפי מצוין, עם הרבה יותר מדליות באליפויות אירופה ואליפויות עולם מאשר במחזורים אולימפיים קודמים. אבל כמנהל היחידה, הוא האחראי הראשון לחוסר ההצלחה של הספורטאים בלונדון. ואף על פי שאני לא אוהב להשתמש במילה כישלון, לסיים אולימפיאדה ללא מדליה זה כישלון.

אז איפה היו הכישלונות? היחידה לספורט הישגי פועלת בשיטת 20–80, כלומר 80% מהתקציב הולך ל־20% המצטיינים. כשהוקמה היחידה באמצע שנות השמונים הוחלט שמקצועות הקרב ומקצועות הים הם מקצועות שבהם ישראל צריכה להתמקד כי שם יש למדינה יתרונות יחסיים וסיכויים רבים יותר להיות תחרותיים ולהגיע לפודיום, ולכן הושקע בהם יותר. ובאמת ב־1988 ישראל פספסה מדליה בשייט בגלל יום כיפור ומ־1992 זכתה לפחות במדליה אחת באחד המקצועות הללו. רצף שנמשך עד לונדון.

אחרי בייג'ינג 2008 החליטה היחידה להקצות משאבים רבים יותר לשישה מקצועות מועדפים: ג'ודו, שיט, טקוואנדו, התעמלות אמנותית, שחייה וקפיצות באתלטיקה. בטקוואנדו יש באולימפיאדה רק 16 מתחרים בכל ענף ויש רפסאז' (קרבות אקסטרה על מדליה), כך שהסיכוי למדליה גבוה יותר. אולם הכישלון בענף היה עוד לפני היציאה ללונדון, כשאף ספורטאי ישראלי לא הצליח להשיג את הקריטריון.

בג'ודו הכישלון היה צורם ביותר, היות שישראל אפילו לא הגיעה לקרב אחד על מדליה. בשיט גם כן היה מדובר באכזבה גדולה מאוד, שכן כל השייטים שיצאו היו תחרותיים מאוד באליפויות אירופה ואליפויות עולם ומתוכם רק לי קורזיץ היתה קרובה.

בקפיצות באתלטיקה אפשר היה לראות את הבעיה בעומק, שכן הפציעה של דניאל פרנקל הפכה ענף עם פוטנציאל לגמר אולימפי לענף שהסתמך על ג'יליאן שוורץ, ספורטאית מתאזרחת שנתנה שנה בינונית. הפציעה של דניאל מאכזבת גם בפן של היותה פוטנציאל למודל לחיקוי לבנות צעירות, שכן מדובר גם בבחורה יפה וחיננית שמצליחה לשלב נשיות עם ספורט.

הוועד האולימי. האם עשו את העבודה שלהם כמו שצריך?

היו הצלחות

היו גם הצלחות. ענף השחייה ייזכר כהצלחה בלונדון, עם ההישג הכי טוב של שחיין ישראלי במשחקים האולימפיים - מקום שביעי בגמר של יעקב טומרקין, וגם גל נבו (פעמיים מקום עשירי) ועמית עברי (שיא ישראלי וחצי גמר) הגיעו להישגים מרשימים.

מה שמשאיר התעמלות אמנותית, שזה ענף שמראש הכינו אותנו שלא נזכה בו במדליות כי השופטות הסובייטיות לשעבר יחלקו ציונים גבוהים אחת לשנייה. אבל גם הוא יירשם כהצלחה בלונדון, אחרי שחזור ההישג מבייג'ינג - שני גמרים - נטע ריבקין שסיימה במקום השביעי (הישג שיא) ביחידות ונבחרת ישראל שסיימה שמינית בקבוצתי.

קריסה מנטלית. למה?

בין אם יהיו שינויים פרסונליים או לא בדרג הניהול של הוועד האולימפי, אני ממליץ לבחון מחדש את כל נושא פסיכולוגיית הספורט בישראל. ממסעותיי באקדמיות ובמכוני מחקר בעולם התרשמתי שלמכון וינגייט יש שם בינלאומי מצוין, כך שהייתי מופתע לראות שהעבודה הפסיכולוגית שנעשתה עם הספורטאים לא הניבה את הפירות הרצויים.

אריק זאבי, מדליסט אולימפי וארבע פעמים אלוף אירופה, קרס מנטלית אולימפיאדה שנייה ברציפות ופעם שנייה בארבע שנים הודח אחרי שלא הראה בתחרות את יכולת השיא שלו והגיע לראיונות עם התקשורת כשהוא בוכה. אלכס שטילוב הוא אולי גדול ספורטאי ישראל היום, ואין ספק שנתן אולימפיאדה מצוינת עם שני גמרים (מקום שישי בקרקע ו־12 בקרב רב). אבל אחרי שנפל במהלך גמר הקרקע בבייג'ינג הוא החליק בגמר הקרקע בלונדון אחרי שביצע תרגילים טובים יותר בשלבי המוקדמות ובגמר הקרב רב. גידי קליגר, שייט מצוין ובאנקר כמעט קבוע על הפודיום באליפויות אירופה ואליפויות עולם, סיים אולימפיאדה שלישית ברציפות במקום לא תחרותי.

וגם נטע ריבקין כמעט פספסה את הגמר בגלל רגע של איבוד ריכוז במוקדמות שעלה לה בהפלת הכדור. ולריה מקסיוטה נפלה פעם אחר פעם במהלך התרגיל. שחר צוברי עבד כל כך קשה כדי להקדים את נמרוד משיח ולהשיג את הקריטריון ובאולימפיאדה לא היה קרוב להיות תחרותי, והאם באמת זאת רק הרוח ותנאים מקצועיים אובייקטיביים שגרמו ללי קורזיץ לאבד יתרון מבטיח או שהיה גורם נוסף?

"זה נכון שהחלטנו לא לצרף פסיכולוג כחלק מהמשלחת, אבל אני לא חושב שהיתה בעיה בעבודה הפסיכולוגית עם הספורטאים", אומר לוסטיג, "לאריק זאבי למשל יש פסיכולוג שעובד איתו".

העובדה שהטעויות והקריסות המנטליות חוזרות פעם אחר פעם אצל ספורטאים בכירים צריכה להדאיג מאוד את המערכת המקצועית, שבעיניי צריכה לשקול רפורמה בכל הקשור לעבודה הפסיכולוגית עם הספורטאים. אולי זה יוביל לפיתוח רציני יותר של ענף פסיכולוגיית ספורט ויכניס סוף סוף את נושא הספורט לאקדמיה ולמחקרים רציניים שיובילו גם לשיפור תרבות, ניהול וחינוך הספורט במדינת ישראל. אם זה יקרה, בכל זאת הרווחנו משהו מאולימפיאדת לונדון.

הכותב הוא בעל תואר שני בלימודים אולימפיים וניהול ספורט ודוקטורנט לתקשורת באוניברסיטת בורנמות' באנגליה