האם רוג'ר פדרר צריך לפרוש?

יש הרבה קווי דמיון בין טייגר וודס לרוג'ר פדרר, בעיקר אם מוכנים להניח בצד עניינים כמו ליבידו. הצורה שבה שניהם עטפו בעשור וקצת האחרונים שני ענפי ספורט הפכה לשם נרדף עבורם, לדבר הראשון שקופץ בראש כשמדברים על גולף או על טניס. שניהם המציאו מחדש את המשחק ששיחקו והיו דמיוניים ממש ביכולתם וגם בהישגיהם. פדרר כבר מוביל את הרשימה בשיא החשוב מכולם, מספר הזכיות בגראנד סלאם, והוא גרף 17 עד כה. אנחנו לא מדברים בכלל על כל מאות השיאים הקטנים יותר. אם יפרוש מחר הוא ייזכר כטניסאי הטוב בכל הזמנים.

לוודס חסרים ארבעה מייג'ורים כדי להגיע ל־18 של ג'ק ניקלאוס, והוא אולי היה הרבה יותר קרוב אם היה משאיר את רוכסן מכנסיו סגור בפני כל דורשת. אבל גם אצלו אין טעם לדבר על מאות השיאים הקטנים יותר. למרות הכל, אם יפרוש מחר ייזכר כגולפאי הטוב בהיסטוריה. שניהם הרוויחו מאות מיליוני דולרים מתחרויות ומחסויות. יש כרגע הבדל משמעותי בין השניים. וודס עבר תקופה רעה, שבה נאלץ להרהר בעתידו. הוא החליט להישאר, קצת מתקשה ורחוק מיכולתו האגדית, אבל זה גולף והוא יכול לבלות עוד לא מעט שנים טובות בין הגומות כדי לקבע את מקומו בראש הרשימה. סביר מאוד להניח שפדרר, אחרי הפסד מרעיש בסיבוב השני של טורניר ווימבלדון, מתחיל תקופה כזו עכשיו.

רוג'ר פדרר. רוב הכסף מגיע מחסויות צילום: איי אף פי

"תוכניות להרבה שנים"

ההפסד של פדרר לאוקראיני האלמוני סטאחובסקי מהמקום ה־116 בעולם בארבע מערכות - הגראנד סלאם הראשון מאז הרולאן גארוס ב־2004, שבו פדרר לא הגיע אפילו לרבע הגמר - היה כל כך מפתיע ובאותה מידה כמעט לא היה. הוא הפתיע כל כך עד שהשכיח לחלוטין את ההדחה של רפאל נדאל יום קודם לכן בסיבוב הראשון, ולא הפתיע כי הוא היה בדלת. שמעו אותו מתקרב. חיכו לו וידעו עליו. סטאחובסקי, ווימבלדון, סיבוב שני הם רק סמני הדרך שעלו בגורל. ההספדים לקריירה של פדרר - באוגוסט בן 32 וכבר לא בטופ, וזה תקופה ארוכה מאחורי הדומיננטיות של נובאק דיוקוביץ' ונדאל וכעת גם של אנדי מארי בסבב - נכתבו מזמן.

האם רוג'ר פדרר צריך לפרוש מטניס? שאלה קצת מרגיזה. בגיל 32 ימים לא טובים יבואו לעתים תכופות יותר. אוהדיו של פדרר, אלה שראו ונכבשו, נאנחים מול הפסדיו הנערמים, מהנהנים, מחליפים מבט ממתיק סוד כאילו כל אותן חבטות של פדרר ביריביו לאורך עשור וקצת שמורות רק להם. האם הוא עוד יכול לספק כאלה? פדרר יודע זאת טוב מכולם. הוא יודע טוב מכולם אם הוא יכול לתת עוד פייט, לזכות בעוד תואר, להביא את עצמו למקסימום. הרי מפציעות הוא מתנער כמו אתלטים מעטים בהיסטוריה. ולדבריו, התשוקה למשחק לא פגה בזכות כמה אתגרים שמצא במעמד החדש שלו כקצת אנדרדוג מול הסרבי והספרדי, הצעירים ממנו. "יש לי תוכניות לשחק עוד הרבה מאוד שנים", אמר פדרר באלגנטיות אחרי ווימבלדון, החמיא ליריבו שכבר נשכח ופינה את הבמה, מבחינתו זמנית, עד הטורניר הבא.

רוג'ר פדרר. יצליח לזכות בעוד גרנד סלאם? צילום: איי אף פי

יגנוב או ירגש?

מרגיז מאוד לדבר על פרישה של פדרר אחרי הפסד אחד מסכן, אך כשמדובר בטניסאי הגדול בכל הזמנים, זה מרגיז אבל הכרחי. איך יפרוש? מתי? איפה? שאלות שצריך להרהר בהן כי הפסד ראשון בסיבוב שני הוא הדרך להפסד שני בסיבוב שני. והשאלות על איך לסיים חשובות, כי לסיים צריך לדעת. האם פדרר - קלאסי שבקלאסיים, שוויצרי שכמוהו - ייתן לאוהדיו עונת פרישה שיכריז עליה מראש, כמו שעשה בזמנו סטפן אדברג, שבחר כל טורניר ואירוע בקפידה, מילא את האצטדיונים וריגש? האם הוא יצליח לגנוב עוד גראנד סלאם אחד בשנה הבאה או בזו שאחריה וידהים במסיבת העיתונאים עם הגביע? ואולי "המוות היפה" בכלל לא מעניין אותו, ונראה אותו עוד חמש שנים מזדנב בין הסיבובים הראשונים של טורנירים ממעמקי המקום ה־43 בעולם, נותן רגעים של קסם, אבל נכנע בארבע מערכות לאיזה פרוספקט דרום אמריקאי בן 20, וכל זאת כי התשוקה עדיין קיימת?

אבל בין האיך והמתי והאיפה צריך לתהות על עוד משהו. והאמינו לי, קשה מאוד לבוא מהמקום שמאמין שיש מכות שפדרר חבט רק בשבילך ולנפנף בשטרות, במספרים. ואולם, מי שמרוויח 71.5 מיליון דולר בעונה במקום העבודה שלו - ש־90% מהם בכלל לא קשורים להפסדים שלו לאוקראינים אלמונים - למה לעזאזל שיפרוש?

בקהאם. מי שמרוויח 71.5 מיליון דולר בעונה במקום העבודה שלו - ש־90% מהם בכלל לא קשורים להפסדים שלו לאוקראינים אלמונים - למה לעזאזל שיפרוש? צילום: אם סי טי

בקהאם של הטניס?

לפדרר יש היום עשרה ספונסרים ראשיים, שתומכים בו בסכומים דמיוניים. זה מתחיל בנייקי, שמחוברת אליו מראשית שנות האלפיים ומשלמת לו היום יותר מ־10 מיליון דולר בעונה. איתה ברשימה יצרנית מוצרי הספורט ווילסון, מרצדס, ענקית הפיננסים קרדיט סוויס, רולקס, ג'ילט, חברת השוקולדים לינדט, יצרנית מכונות הקפה יורה, מותג השמפניה היוקרתי מואה אנד שנדון וענקית הביטוח נשיונל סוויס. רבים מהחוזים שלו עם החברות האלה ארוכי טווח ומייצגים בעיקר את המחויבות שלהן כלפיו.

והפרצוף של פדרר מוכר (מלשון מכירות). טניס, בניגוד לכדורסל או לפוטבול, הוא לא נישה. הוא ענף גלובלי. מצחיק אולי לומר על ענפים כאלה שהם נישה, אולם הכוונה די ברורה. אפשר למצוא בהודו המון חבר'ה שלא סגורים לגמרי על מי זה טום בריידי, ובהודו המון חבר'ה הם המון המון חבר'ה. ודוגמאות כאלה יש בעשרות - מכדורסל באוסטרליה לכדורגל בקנדה לבייסבול באירופה עד להוקי בכל מקום שהוא לא מגרש הוקי. הוסיפו לזה את העובדה שעונת הטניס נמשכת 11 חודשים בערך ואת היותו של פדרר בלתי פציע - ותקבלו פצצת רייטינג, מותג־על, מכונה של כסף. פדרר הרוויח עד היום בקריירה כמעט 80 מיליון דולר רק מפרסים בתחרויות וסכום גדול פי חמישה או שישה בערך מספונסרים, חסויות, משחקי ראווה ושאר שילומים.

בטוח שלא מעט מעריצים יתאכזבו אם הוא לא ייקח עוד גראנד סלאם בקריירה. אם הוא ידשדש. אם הפסדים בסיבובים מוקדמים כבר לא יפתחו מהדורת חדשות או אפילו תוכנית ספורט. בכלל לא בטוח שזה מזיז לו, כל עוד הוא לא משקר לעצמו בנוגע להנאה, לתשוקה ולאתגרים.

פדרר אפילו מוצא עצמו בשנים האחרונות מתפקד יותר ויותר כשגריר של המשחק, והשנה, כנשיא ארגון השחקנים של ה־ATP, אפילו הצליח בקריאתו להגדיל עוד יותר את פרסי הזכיות לשחקנים - ב־40% בווימבלדון וב־31% באליפות ארה"ב. גם המדיה החברתית לוקחת נתח גדול יותר מעיסוקיו בחשבונות פעילים מאוד בפייסבוק ובטוויטר. מהמרחק שנפער משנותיו הגדולות, מהיותו בלתי ניתן להכנעה, אפשר להיווכח שוב בעליונותו, בקלאסה הבלתי נגמרת, באבירות, באיך שהוא מצליח לעשות את המטמורפוזה הלא פשוטה הזאת ולהפוך לשחקן ששיאו מאחוריו באלגנטיות שבה הוא חובט, חבט, בקהנד ביד אחת, ואתה רק עורג אליו יותר. גם אם ברור שבכל המכלול הזה לצ'ק של עשרות מיליוני דולרים יש חלק נכבד.