"צריך את המשוגעים לדבר"

נתחיל בשאלה פילוסופית: למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? נראה כי השיטה הנוכחית בונה על כך שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים בשביל כסף. תגמול כספי הוא, כביכול, מה שגורם לנו לקום מהמיטה בבוקר וללכת לעבודה. ללא כסף המערכת לא תפעל. מי שעושה עבודה בחינם הוא "פראייר". מי שעושה עבודה בפחות מדי כסף גם כן "פראייר". מי שעשה עבודה טובה אמור לקבל בונוס כספי.

ככה זה גם בספורט, לא? שחקנים עוברים מקבוצה תמורת חופן דולרים. מי שמציעה יותר כסף בדרך כלל זוכה בשחקן הנחשק על ידיה. ואולם, על פי מחקרים שעו"ד דן פינק, יועץ וחוקר מוטיבציה בפירמות בינלאומיות גדולות, מפרסם בספר "Drive", כסף הוא בכלל לא מוטיבציה טובה. ההפך, תגמול כספי גורם לנו לבצע עבודה פחות טובה.

"אנחנו צריכים כסף בשביל להרגיש בטוחים איפה שאנחנו", אומר פינק, "כי אם לא משלמים כסף אז אנחנו חושבים על כסף ולא על עבודה". אבל... וכאן האבל גדול, כל תגמול מעבר לזה עשוי לפגוע אם הוא הופך למקור המוטיבציה היחיד. על פי המחקרים שמביא פינק, אנשים רוצים אוטונומיה ושליטה על המשך דרכם המקצועית וגם להיות "מומחים במשהו". מומחיות (Mastery) זה הרצון הפנימי לעשות משהו יותר טוב מכל חברי הקהילה, מה שמעניק לנו תפקיד ומעמד. מטרתו האבולוציונית של "התפקיד" היא לייעל את הקהילה ולעזור לה לפרוח. כחיות קהילתיות זה מה שמניע אותנו. אנחנו רוצים למצוא את התפקיד הזה שאותו אנחנו עושים יותר טוב מכל אחד אחר. בגלל העניין הזה של המומחיות אנשים עושים המון דברים בחינם לגמרי. הם מנגנים בלהקה אף על פי שזה לא ייתן להם שום תגמול כספי, הם עורכים את ויקיפדיה או כותבים בלוגים — דברים שנעשים בחינם לחלוטין. אלו דברים שלפעמים עושים אותם אנשים סופר־חכמים וסופר־מוכשרים, והם עושים אותם אף על פי שמדובר רק "בתחביב".

גל ליבנה מימין וגל מיינצר. "אין לנו כסף אבל יש לנו יכולות ניהול" צילום: אוראל כהן

"הרגשנו שמשהו רקוב"

לכאן נכנס הסיפור של מ.כ בני הרצליה. מועדון כדורעף חדש שהוקם לפני כמה חודשים בלבד על ידי גל ליבנה וגל מיינצר. ליבנה, שעובד ב"כלכליסט" כסמנכ"ל מכירות, הוא שחקן כדורעף חובבן. הוא חיפאי במקור, וכשהגיע לאזור המרכז בגיל 25, חיפש מקום שבו יוכל להמשיך לעסוק בכדורעף — התשוקה שלו. "לקח לי שנתיים וחצי למצוא מקום שבו אפשר לשחק", הוא אומר. "זה לא כדורגל או כדורסל שצריך רק לבוא למגרש ויש שם אנשים שמשחקים את המשחק". ליבנה מצא את עצמו, בסופו של דבר, בחוג חובבנים ברעננה, שם פגש את גל מיינצר, מנהל פיתוח בחברת ContecXtream.

את הכתבה הזו אני כותב לאחר שראיתי מקרוב את הקשיים האדירים שחווה ליבנה בהתמודדות עם עסקני ספורט שניצלו את התשוקה שלו לכדורעף כדי להרוויח משהו עבור עצמם.

"ברעננה שיחקת במסגרת הליגה הארצית. כולם שם מבוגרים, עם כמה קילוגרמים עודפים ושיער מאפיר, אבל עם מסגרת תחרותית מאתגרת ומסודרת", אומר ליבנה. "אבל אז קרה משהו שגורם לך להרגיש שאתה סתם שחקן בהצגה או יותר נכון, שחקן כדורעף בליגה ארצית — הליגה התחתונה ביותר באחד הענפים הנכחדים פה במדינה. אין כסף בענף, וכמעט ואף גוף לא מעביר כסף, אבל יש אגו וספירת ראשים, שקובעת תקציב. רציתי להשתחרר מהמועדון שאני מממן את השתתפותי בו, אבל היו"ר של רעננה לא שחרר את כרטיס השחקן שלי. וכך מצאתי עצמי שבוי של מועדון שאיני רוצה להמשיך ולשחק בו ומבלי יכולת לעזוב. לא עזרו הבקשות, התחנונים, המיילים והטלפונים. אתה שייך למועדון והמועדון לא משחרר אותך, נקודה. ככה מצאתי את עצמי, שחקן בינוני פלוס שעד היום שיחק בשביל החוויה נטו, נלחם בענקי הבירוקרטיה ממועדון נחשב בשרון, דרך איגוד הכדורעף בישראל ועד ראש העיר".

אחרי כאבי לב רבים השתחרר ליבנה מהמאבק המגעיל ברעננה וביחד עם מיינצר החליט להקים מועדון משלו. "הגענו למסקנה שאנחנו לא אוהבים איך שהדברים מתגלגלים. ההתנהלות של מנהל המועדון היתה נוראית. והרגשנו שמשהו מאוד רקוב", אמר מיינצר, "אז החלטנו להקים קבוצה".

גל מיינצר (מימין) וגל ליבנה. "אם מועדון אחר קונה עגלת כדורים חדשה, אז הוא מעביר לנו את הישנה. אם מועדון אחר קנה 30 כדורים חדשים, אז הוא מעביר לנו את הכדורים הישנים שלו — יש איזושהי סולידריות כזו בכדורעף, בגלל שזה ענף קטן וכולם רוצים להגדיל אותו". צילום: אוראל כהן

סופרים ריבים עם האשה

שני "הגלים" הם בעלי עבודה מכובדת. לשניים משפחות, ולשניהם אין יותר מדי זמן להתעסק בהקמת מועדון כדורעף חובבנים במדינה שבה כדורעף הוא אפילו לא הספורט החמישי הכי פופולרי. "אנחנו לא סופרים כמה חודשים אנחנו עובדים על זה", אומר מיינצר. "אנחנו סופרים ריבים עם האשה", הוא צוחק. "הזמן שלנו שווה הרבה מאוד כסף, אבל אנחנו נתנו הרבה מאוד זמן כדי להקים מועדון נקי מעסקנות. זה גם עלה לנו הרבה כסף: טלפונים, תקשורת, ארוחות, בתי קפה, זה לא נספר בשום מקום. זה גחמה שלנו בלבד. זה מרגיש בין תחביב לשליחות".

איך מקימים קבוצה בישראל? קודם כל מביאים שישה שחקנים בשיטת "חבר מביא חבר". ואז מתחילים לבנות סביבם מועדון. "זה התחיל כמשהו בפגישה בעיריית הרצליה עם האחראי על הספורט, מיקי גורנשטיין. אמרנו, 'לא יכול להיות שעיר עם יותר מ-100 אלף תושבים, אין בה מועדון כדורעף' וישר קיבלנו את התמיכה של יהונתן יסעור, ראש העיר", מספר ליבנה. "הם אמרו לנו שבשביל להקים קבוצה, מועדון, צריך 'משוגע לעניין'. בהרצליה יש כדורסל ויש כדוריד וזה רק בגלל שהיו משוגעים לעניין שעבדו עבור זה". "זה התחיל לשאוב אותנו פנימה", ממשיך מיינצר. "הקמנו חל"צ, העירייה תומכת בנו והתחלנו לעבוד".

התקציב של מ.כ הרצליה הוא כמה עשרות אלפי שקלים בשנה. כל הכסף מהעירייה ובאישור ראש העיר. זה מספיק לממן שלוש קבוצות (גברים ונוער אולמות וגברים חופים). 34 שחקנים בסך הכל. "ציוד אנחנו מגייסים מתרומות", אומר ליבנה. "אם מועדון אחר קונה עגלת כדורים חדשה, אז הוא מעביר לנו את הישנה. אם מועדון אחר קנה 30 כדורים חדשים, אז הוא מעביר לנו את הכדורים הישנים שלו — יש איזושהי סולידריות כזו בכדורעף, בגלל שזה ענף קטן וכולם רוצים להגדיל אותו".

לקבוצה אין עזרה מהטוטו (צריך לעבוד שנתיים לפני שבכלל שוקלים זאת) ואין סיוע ממשרד הספורט. אבל יש מאמן — עדי גורן, קפטן הפועל כפר סבא מליגת־העל. הסכומים המשולמים לו עבור העבודה נמוכים מאוד. ספונסרים גל וגל מחפשים בנרות. מעטים האנשים שמוכנים להשקיע בכדורעף בישראל. בטח שבליגה השלישית. גל וגל עברו בין מועדונים אחרים, בין "משוגעים לדבר" בכפר סבא. "חשבנו מה אנחנו יכולים לעשות", אומר ליבנה. "אין לנו משאבים אבל כן יש לנו יכולות ניהול. אז אנחנו רוצים שהכל ייראה יותר מקצועי. שהכל ייראה כמו משהו אמיתי. נתייחס לזה כמו אל מוצר שיווקי. נעזרתי בחברים ממשרד קונספט בחיפה. התחלנו לעבוד בפייסבוק — והביקוש היה אדיר. כבר עכשיו יש עשרות נשים שדורשות שנקים קבוצת נשים גם — וזה בדרך. כבר עכשיו המנהל של תיכון חדש רוצה שנעזור עם הקמת קבוצת כדורעף בבית ספר".

מלבד העובדה שאין ממש כסף, התחרות על לבם של הילדים גדולה וגם אין יותר מדי מקומות חופשיים להתאמן. "מגיעים לאימון ואז יש איזו חזרה של ריקודי עם, אז אי אפשר להתאמן", אומר ליבנה.

כמו סטארט־אפ בלי כסף

את כל ההליך התחילו לפני חצי שנה, אבל כבר עכשיו מנסים באיגוד להכניס את המועדון הצעיר לעולם העסקנות הפוליטית בספורט. "יש כבר כאלו שפונים אלינו ושואלים אותנו לאיזה מרכז אנחנו משתייכים ולמי אנחנו נצביע לוועד האולימפי, לאיגוד הכדורעף וכל זה", מספר ליבנה. מיינצר מספר שבעבודה כבר קוראים לו "לוזון". "אבל באמת ששום דבר לא מעניין אותנו מלבד להפוך את הקבוצה לקבוצה טובה. לייצר מועדון", אומר מיינצר. "אנחנו פשוט רוצים שאנשים ישחקו כדורעף — זו השאיפה".

"אנחנו מוותרים על להיות עם הילדים פעמיים־שלוש בשבוע, כי אם אנחנו לא אעשה את זה, זה לא יהיה", אומר ליבנה. "זו שליחות", מוסיף מיינצר. "אנחנו לא רואים את זה כסטארט־אפ אבל כי אין 'נחלה בסוף'. אין אקזיט עם כסף אבל זה הסטארט-אפ שלנו. אומרים לנו כל החבר'ה שמשוגעים לדבר שככל שאנחנו נהיה טובים יותר בניהול, ככה נתעסק בזה יותר".

אבל מה זה נותן לכם?

"זה עושה לנו כיף בלב. קמים עם חיוך בלב". וכל זה מבלי שאף אחד ישלם עליהם על זה. אז איך זה שעדיין יש אנשים שאומרים שאנחנו עושים הכל בשביל הכסף?