על ביה"ד של ההתאחדות לעשות סדר בהחלטותיו על סמך צילומי טלוויזיה

בשבוע שעבר הרחיק בית הדין המשמעתי של ההתאחדות לכדורגל את בלם מכבי תל אביב, טל בן חיים, משני משחקים בפועל, בהסתמך על צילומי טלוויזיה שהראו כי בן חיים בעט בשחקן הפועל רעננה, שניר שוקר. מכבי תל אביב טענה כי החלטת בית הדין תקדימית ומסוכנת, מאחר שהיא מאפשרת לטלוויזיה, פרשנים ואוהדים להעמיד למבחן כל החלטה שיפוטית במהלך משחקים. האמנם כך? הנה חמש הערות על פרשת בן חיים: 

1. ראה או לא ראה?

השאלה המרכזית בפרשת בן חיים היא האם שופט המשחק, ארז פפיר, ראה את האירוע או לא. תובע ההתאחדות, עו"ד ניר רשף, טען שהשופט לא ראה את האירוע. מכבי תל אביב טענה שכן. טל בן חיים העיד שפפיר אף העיר לו על האירוע בזמן-אמת וביקש ממנו להירגע.  אם האירוע אכן נעלם מעיני השופט, כפי שטוען תובע ההתאחדות, הרי שלא מדובר בתקדים, שכן כבר בשנת 2007 נעשה בישראל שימוש בצילומי טלוויזיה כדי להרשיע שחקנים בגין אירועים שנעלמו מעיני השופט.

המצב שונה אם שופט המשחק אכן ראה את האירוע, כפי שטוענת מכבי תל אביב. לטענת מכבי תל אביב, אם פפיר אכן ראה את האירוע והחליט, באופן מודע, להתעלם ממנו – אין כל מקום להתערב בשיקול דעתו. לכך הסכים אפילו תובע ההתאחדות, שציין במהלך הדיון: "אם הייתי יודע שהשופט ראה (את האירוע) והחליט כך או אחרת, לא הייתי נוקט בצעד כנגד שיקול הדעת של השופט".

2. ובינתיים באנגליה

מעניין לציין, שמקרה דומה לפרשת בן חיים התרחש בעונה שעברה בפרמיירליג. אשלי ברנס, חלוץ ברנלי, גלש בפראות לרגליו של נמניה מאטיץ', קשר צ'לסי, לעיניי השופט. צ'לסי התלוננה, הפרשנים הזדעזעו וביקרו, אבל ההתאחדות האנגלית סירבה להעמיד את אשלי ברנס לדין. מדוע? מאחר ששופט המשחק ראה את האירוע, ובמקרים כאלה, ההתאחדות האנגלית מתערבת אך ורק במקרים יוצאי דופן בחומרתם. המקרה של ברנס, שהיה חמור בהרבה ממקרה בן חיים, לא ענה להגדרה זו.

טל בן חיים צילום: אורן אהרוני

3. דברי הדיינים

בית הדין הסתפק בלציין שהשופט הראשי והשופט הרביעי נמצאו במרחק קצר מהאירוע וניכר כי מבטם הופנה לעבר האירוע, אך לא הכריע מפורשות בשאלה האם השופטים ראו את האירוע או לא. ממילא, בעיניי בית הדין, מדובר בשאלה שולית. דייני בית הדין כתבו כי "אין התייחסותו של השופט לאירוע הנדון אלא בגדר ראיה נוספת ואין לראות אף בבחירתו של שופט להתעלם מדעת מאירוע במהלך משחק משום סוף פסוק במישור המשמעתי". המשמעות היא, שכל החלטה של השופט בנושאי משמעת תהיה נתונה לביקורת של תובע ההתאחדות, ללא קשר לשאלה האם השופט ראה את האירוע או לא, ואף אם האירוע טופל על ידי השופט במהלך המשחק.

4. האם בית הדין המציא מחדש את הגלגל?

לא בהכרח. בכדורגל, וגם בענפי ספורט נוספים, קיימים תקדימים למצב בו החלטה שיפוטית במהלך משחקים אינה סוף פסוק. לדוגמה, באנגליה, בארה"ב (MLS) ובאוסטרליה (A-League), ניתן, בנסיבות מסוימות, להעמיד שחקנים לדין, בדיעבד, גם במקרים בהם השופט ראה את האירוע. באנגליה, למשל, התרחש מקרה כזה בשנת 2006, כשמגן מנצ'סטר סיטי, בן ת'אצ'ר הושעה על ידי ההתאחדות האנגלית לשמונה משחקים בפועל בעקבות מרפק ששיגר לפניו של שחקן יריב, וזאת על אף שהשופט ראה את האירוע בזמן-אמת ואף שלף לת'אצ'ר כרטיס צהוב. מצב זה נהוג גם בענפי ספורט אחרים. ההבדל הוא, שבעוד ברחבי העולם הנושא מוסדר באופן מפורש וברור, בישראל הדבר נעשה אד-הוק, ללא מדיניות מוגדרת וללא יד מכוונת. מה שמוליך אותנו הישר להערה הבאה.

5. מה הלאה?

דבר אחד ברור: צריך לעשות סדר. תקנוני ההתאחדות לכדורגל אינם מסדירים, אף לא במילה, את נושא השימוש בצילומי טלוויזיה. זה אינו מצב בריא, בלשון המעטה. אין זה תפקידו של התובע להחליט על מדיניות השימוש בצילומי טלוויזיה. זהו תפקידה של ההתאחדות, כרגולטור של ענף הכדורגל. ההתאחדות צריכה לקבוע כללי אצבע ומדיניות ברורה בנוגע לשימוש בצילומי הטלוויזיה. באנגליה, ארה"ב, אוסטרליה ומדינות נוספות, הנושא כבר מוסדר באופן ברור ומפורש בתקנונים. וכך צריך להיות גם בישראל. ויפה שעה אחת קודם.

הכותב הוא עו"ד במחלקת רגולציה, תקשורת והגבלים עסקיים במשרד עוה"ד רון גזית, רוטנברג ושות' ובעל תואר שני בדיני ספורט מאוניברסיטת דה מונטפורט