הזדמנות שאסור לפספס
הכנסות מזכויות שידור יקפצו פי 2-3 לכל קבוצה. זה מצוין, אבל צריך גוף מבקר שינתב את הכסף גם להשקעות חכמות
במשך שנים הליגה האנגלית נהנתה מהכנסות ענקיות מזכויות השידור. בעיקר בגלל שסקיי עשתה הכל כדי למנוע מיריבות להתחרות איתה. ההכנסות צמחו, העניין גבר והמתעשרים העיקריים היו סוכני שחקנים ששאבו את רוב ההכנסות אליהם. המשכורת הממוצעת צמחה אל מעבר ה-2.3 מיליון ליש"ט בממוצע בשנה, עלייה מ-1.6 מיליון ליש"ט בממוצע בשנתיים שקודם לכן.
קראו עוד בכלכליסט:
- צ'רלטון נגד פרטנר: תגדיל פי 3 את התשלום על משחקי הכדורגל בישראל
- מכרז זכויות השידור של ליגת העל: מוצר בינוני אך ייחודי מחפש לקוחות נואשים
- "מאגר הגז" של מכבי תל אביב עשוי לקבור את התחרותיות בליגת העל
מכבי תל אביב נגד הפועל באר שבע. מינהלת הליגה מודה לפרטנר צילום: עוז מועלם
בשיא חגיגת השכר 70% מההכנסות הטבעיות הלכו לשכר שחקנים וקבוצות. כדי להתמודד עם העלייה האדירה בשכר, היו צריכות הקבוצות מקורות מימון חיצוניים ו/או להעלות את מחירי הכרטיסים בעשרות אחוזים. חובות עתק ופשיטות רגל מפוארות הובילו את מנהלת הליגה האנגלית להגביל את ההוצאות של הקבוצות.
אלן שוגר, לשעבר הבעלים של טוטנהאם, הטיב להסביר: "זה אפקט השזיף. אתה מכניס הרבה יותר, אבל הכל יוצא מהר יותר מהצד השני - לשכר סוכנים ושחקנים".
לקראת חתימה על הסכם זכויות השידור הקודם, בליגה האנגלית התחילו להציב תקרת שכר פר אקסלנס על הקבוצות. קבוצה עם תקציב שכר הנמוך מ-52 מיליון ליש"ט (כמעט כל הקבוצות) לא יכלה להגדיל את תקציב השכר שלה ביותר מ-4 מיליון ליש"ט מכספים שהגיעו מזכויות השידור. כמו כן, תחת חוקי הפייר פליי הפיננסי, קבוצות "נקנסות" על הוצאות יתר על שכר ורכישת שחקנים, בעוד שהן מקבלות עידוד להשקעה בתשתיות ומחלקות הנוער.
התוצאה היא שהליגה האנגלית הפכה מליגה מפסידה לליגה רווחית. הרווח התפעולי המצרפי של הליגה ב-2013/14, העונה הראשונה של התקנות החדשות, עמד על 614 מיליון ליש"ט - עלייה של 649%. רק קבוצה אחת רשמה הפסדים ושיעור ההכנסות שהופנה לשכר שחקנים עמד על 58%, הכי נמוך מאז שנות התשעים.
מנהלת הליגה הישראלית רשמה הישג מרשים כשהצליחה להביא לצמיחה אדירה בהכנסות מזכויות שידור (תודת לתחרות של צ'רלטון עם פרטנר). בארבע השנים הבאות, הכנסות הקבוצות מזכויות שידור צפויות לצמוח פי 2.5 עד פי 3. ראוי לחגוג את העניין. אבל גם ראוי לוודא שהכסף הזה לא ישאב הישר להשקעות שיתנדפו עם הרוח - שכר השחקנים. כן, מגיע להם העלאה רצינית בשכר (רובם מרוויחים פחות מהשכר הממוצע) אבל צריך לוודא שלא כל העלאה בהכנסות תלך לכיוון הזה.
צריך השקעה מסודרת בתשתיות אנושיות ופיזיות, לנתב השקעות למחלקות הנוער ומגרשי האימון ואולי, אפילו, לפתוח קרן חירום לכדורגל הישראלי למקרה שבצ'רלטון יחליטו להפסיק את ההסכם (קרה בעבר) או שפשוט לא יהיה מי שישלם את הסכום הזה במכרז הבא עוד ארבע-חמש שנים.
הכדורגל הישראלי כבר חווה עלייה חדה בהכנסות מזכויות שידור שבסופו של דבר הותירה אותו בבור עמוק. בתחילת שנות התשעים גברי לוי, יו"ר ההתאחדות לכדורגל, ניצל את התחרות החדשה בשוק התקשורת הישראלי (כבלים וכו') כדי להביא יותר מ-80 מיליון שקל בשנה לכדורגל הישראלי. הכסף הזה הביא לעליית שכר ניכרת של השחקנים אבל לא לשיפור ניכר ברמת הכדורגל או ברמת התשתיות.
אפקט השזיף פגע גם בכדורגל הישראלי ומאז פגע בכמעט כל ליגה באירופה. הכסף הגדול כיום, בנוסף לעלייה הניכרת במספר האוהדים במשחקים (תודות למגרשים חדשים) ושינוי רגולציה שיאפשר לרשום קבוצות כקבוצות בע"מ, עשוי לעניין הרבה יותר אנשי עסקים להיכנס לכדורגל הישראלי כמשקיעים. לא בהכרח כדי להרוויח כסף אבל כן בגלל שאפשר להרוויח מעלייה רבה בהכנסה ולא להפסיד יותר מדי כסף. עם זאת, בג'ונגל הזה של הכסף הגדול יש הרבה סכנות שעורבות לקבוצות. עלייה ניכרת במשכורות השחקנים וחובות בגלל הוצאות לא מבוקרות.
חייבים ללמוד מההיסטוריה של צמיחת ההכנסות של הספורט כדי לבקר טוב יותר את הוצאות הקבוצות ולנתב השקעות לאזור הקיימות. ההסכם החדש הוא הזדמנות נדירה לכדורגל הישראלי. אבל כרגע זה כל מה שהוא - הזדמנות נדירה.
