"מקווים להפתיע בריו, להגיע לשם קטנים ולצאת גדולים"

במסגרת עבודתו בתדיראן נפגש יגאל כרמי, יו"ר הוועד האולימפי בישראל, עם אורחים רבים מחו"ל וגם טס ללא מעט פגישות עבודה ברחבי העולם. הוא שם לב להבדל גדול בין היחס שהוא מקבל מזרים בתפקיד יו"ר הוועד האולימפי הישראלי לזה שהוא מקבל בארץ. "בחו"ל זה ממש יראת כבוד. הדבר הכי מכובד שאפשר לחשוב עליו", הוא אומר בראיון ל"כלכליסט". "בישראל יש אמנם אהבה גדולה לספורטאים אולימפיים, אבל בכל הקשור לעסקנים זה סיפור אחר. הרווחנו ביושר את התדמית הזאת".

כרמי, שבמקביל לצמיחתו לתפקיד מנכ"ל תדיראן סוללות טיפס גם לדרגת אלוף משנה במילואים, נבחר לתפקיד יו"ר הוועד האולימפי ב־2013 אחרי קרב קשה בתוך הוועד. "כשבאתי לוועד, כבר הייתי מגובש כמנהל. עזוב רגע את הפוליטיקה, פשוט חשבתי איך ליישם כאן דרך ניהול חדשה".

במה נתקלת כשהגעת לוועד?

"דבר ראשון שאני יודע שצריך לעשות זה תוכנית אסטרטגית עם השותפים. זה מה שעשיתי בחודשים הראשונים".

אמרת שותפים, אבל מיהם? הרי בספורט אצלנו כולם נגד כולם.

"כן. התחלתי אחרי בחירות קשות לתפקיד. היה מאבק גדול ומאוד יצרי. המשימה הראשונה היתה להרגיע. התוצאות היו 14 בעדי ו־13 נגדי ובעד זאב ביילסקי. אז אחד הדברים החשובים שנעשו זה לעשות את התהליך האסטרטגי בתוך המחנות (בגדול, מרכז הפועל נגד מרכז מכבי - א"ד). היה כאן הליך מגבש. הגעתי אליהם אחרי הניצחון ואמרתי: 'או.קיי, עד היום רבנו אבל צריכים להמשיך יחד. בואו נחליט יחד מה עושים הלאה. איך מתקדמים'".

אפשר להשוויץ במשהו

בניגוד לעסקנים אחרים שדי חוששים מהמילה "אסטרטגיה", או שמשתמשים בה בלי להתכוון באמת, אצל כרמי המילה הזו צצה בכל משפט שני. חשוב לו שכארגון הוועד האולימפי יתעסק פחות בשורה התחתונה ויותר בדרך לשם.

"אחרי גיבוש האסטרטגיה החלטנו על תוכניות עבודה", הוא אומר. "אני חושב שאנחנו יכולים להסתכל אחורה בגאווה על זה. עשינו משהו בשנתיים האחרונות. הגענו לזה שאפשר להשוויץ במשהו. הגענו למסקנה שאולי נשמעת כמו סיסמה ריקה מתוכן, אבל זה החלק הגדול באסטרטגיה שלנו: הספורטאי במרכז. הדברים הראשונים שעשינו זה להעלות את המלגות של הספורטאים. היום 70% מתקציב הוועד הולכים ישר לספורטאים, לצוות המאמנים ולצוות הרפואי. לא 40% או 50% כמו פעם. הוספנו הרבה כסף למטרה הזו כדי שהספורטאים האולימפיים בארץ יהיו פחות עסוקים בדאגות היומיום ויתרכזו בספורט".

ובמה אפשר להשוויץ?

"הרמנו את הפרויקט המנטלי. בלונדון 2012 ראינו שיש לספורטאים שלנו סף שבירה נמוך. הם נשברו בקלות תחת לחץ בגלל עניינים פסיכולוגיים. החלטנו להשקיע בנושא מיליון שקל. זו תוכנית שכבר עובדת וש־14 איגודים רוצים ליישם אצלם. מה שמוכיח שיש בה צורך".

התוכנית מביאה פסיכולוגים ממגוון תחומים בישראל, מפסיכולוגים של יחידות ספורט מובחרות ועד כאלה שעובדים עם טייסים, ויחד מתאימים ליווי פסיכולוגי לכל ספורט. "החודש השקנו את 'ההרווארד של הספורט הישראלי' - 12 מאמנים יזכו ל־1,200 שעות, כולל שמונה שבועות במרכזי אימון מהמובילים בעולם (הקורס מתקיים ביוזמת הוועד האולימפי בישראל ומיועד לענפי ספורט אולימפיים ופראלימפיים, ובשיתוף האגף להכשרת מאמנים במינהל הספורט ובית הספר למאמנים במכון וינגייט. הקורס בסיוע כספי המועצה הלאומית לספורט כחלק מתקציב 'מחוללי שינוי' בספורט בישראל - א"ד). והנה האיגודים יזכו למאמנים לאומיים עם כלים ניהוליים אדירים. למדתי שאחרי שהמטרות ברורות, גוזרים תוכניות עבודה ובוחנים הכל לפי העשייה. אם אתה דוחף למשהו, הוא באמת קורה".

"הכי חמור זה חוסר האחדות שהספורט הישראלי סבל ממנו כשהגעתי לוועד. גם בוועד עצמו, אבל גם בין הגופים השונים. אחרי זה היה מאבק עם משרד הספורט (על חלוקת תקציבים ושינויי חקיקה - א"ד), כשהטוטו תמך בעמדת המשרד".

"אמרתי, 'חבר'ה, יש לנו מטרות משותפות. אפשר להגיע ביחד או לא להגיע לשם לחוד'. הכנסנו אנשים חדשים ומקצועים לתחום. יו"ר ועדת הספורט יעל ארד עומדת מאחורי הרבה תוכניות. יעל משקיעה מעצמה בהתנדבות מתוך הבנה שכולם הולכים לאותו כיוון. גם הגזבר אריה זייף נמצא בוועד כל יום. עוזר למי שאפשר. יורם אורנשטיין ממרכז הפועל, שהוא כאילו יריב, עוזר ומסייע".

"שם היה יותר קשה. השרה אז לימור לבנת היתה באנטי: אנטי אבי לוזון, אנטי מרכזים, בריב עם הרבה גורמים. היה קשה. בשנה האחרונה שלה היא נרגעה והתחלנו לעבוד יותר יחד. עם השרה החדשה מירי רגב, עובדים כמו יד עם כפפה. משרד הספורט הוא האחרון בסדר העדיפויות הלאומי. הכסף בישראל לספורט מגיע אך ורק מהימורים.

הממשלה כמעט לא מתקצבת. היא אומרת: רוצה ספורט? תהמר. אני מביע דעה, אבל זה פשוט מה שזה. עם הכסף של ההימורים תבנו מגרש. אם הממשלה היתה חושבת שלספורט יש חשיבות לאומית, היא היתה מתקצבת. תראה כמה שעות ספורט יש בשבוע בבתי הספר. בקיצור, יש מעט מאוד כסף לריב עליו. למה שנריב? זה היה המסר שלי".

"אם משרד הספורט היה עושה מה שאלכס היה רוצה, אז לא היה אכפת לו שיהיו 20 משרדי ספורט. מה שאני אומר זה שמשרד הספורט נולד מעניינים קואליציוניים. הרי פעם הוא היה במשרד החינוך. אבל לא מעניין אותי לדבר על זה. רוצה לשמוע מה רע בספורט? פתח רדיו בין 18:00 ל־20:00 ותשמע. אני כאן בשביל מה שטוב. יש מעט טוב, אבל עובדים קשה. אם החליטו שיש משרד ספורט - מצוין, בוא נעשה מזה משהו.

"תראה מה קורה כשאין בכלל ספורט בסדר העדיפויות. תראה את מכון וינגייט. הנה, יש מתקן ספורט לאומי והמדינה משקיעה בו כסף, אבל התשתיות ברמה נוראית. זה דוגמה למתקן שבאחריות המדינה ב־100%, ומכל מיני סיבות שבגללן המדינה שלנו נראית כמו שהיא נראית".

בוא נדבר כסף

הרבה כסף ציבורי מגיע לספורטאים האולימפיים, לא?

"מאז 1996 הוועד מקבל מהטוטו 8 מיליון שקל בשנה. מאז עלו הכנסות הטוטו מפחות ממיליארד שקל ל־3 מיליארד שקל. ומתוך 400 מיליון שקל שהטוטו נותן לספורט, 8 מיליון שקל מגיעים לוועד האולימפי. יש ועדה בראשות עדנה בקנשטיין, ואנחנו מקווים שתוסיף לנו יותר. התקציב שלנו הוא 22 מיליון שקל ובערך 40% מהטוטו. עוד 40% מביאים חסויות ותרומות והוועד האולימפי הבינלאומי. יש לנו גם 38 ספורטאים שנתמכים על ידי 33 חברות ותורמים כמו יעקב שחר. יש לנו תוכנית לסייע בהכנות לאולימפיאדה. אנחנו רוצים 17 מיליון שקל כדי לתת לישראל ספורט אולימפי טוב בהרבה. בכל מקרה, התקציב שלנו גם מופנה לקידום הערכים האולימפיים. זו תוכנית ב־45 בתי ספר והחוויה האולימפית. המנדט שלנו מגיע מהוועד האולימפי הבינלאומי (ה־IOC). הם נותנים את הצ'רטר. אין קשר לממשלה. ככה אנחנו עצמאים. בנושא המימוני, ה־IOC מאוד עשיר. זה כסף שבא ממיתוג נהדר ומעבודה קשה ואנחנו מפיצים את הרעיון הזה בישראל".

היו הרבה בעיות בספורט הישראלי, בעיקר האולימפי. היו יו"רים עסקנים שקידמו בעיקר ספורטאים שהגיעו מהמרכז שלהם, מהאגודה שלהם. זה הכי בלט בג'ודו. זה השתנה? אנחנו יכולים להיות בטוחים שהספורטאים הנכונים מקודמים לא משיקולים זרים?

"היה ונגמר. יש עוד מעט מקרים כאלה אבל אחד הדברים שה־IOC מכריח אותנו לעשות זה ניהול תאגידי. וזה משפר את הסטנדרטים הניהוליים. אנחנו גם רוצים לעשות קורס למנכ"לים לאיגודים, איך להיות מנכ"ל של חברה ציבורית. זה לאט לאט מטפטף לאיגודים. גם יושבי הראש משתנים. יותר ויותר אנשים מהעולם העסקי מגיעים לספורט. נגיד כשאופיר פינס מגיע להיות יו"ר איגוד ההתעמלות. עדיין ישנם ההורים שבגלל הבת או הבן נכנסו לניהול ונשארו, ופתאום הם יו"רים, או מה שזה לא יהיה. אבל היום דורשים מהאיגודים תוכניות אסטרטגיות. זה תהליך ארוך, אבל זה קורה".

יגאל כרמי. "הכסף לספורט בישראל מגיע אך ורק מהימורים. הממשלה כמעט לא מתקצבת. מבחינתה אם אתה רוצה ספורט, תהמר. ככה זה" צילום: אוראל הכהן

נראה שהספורטאים הכי טובים שלנו לא גדלו בארץ אלא הובאו מחו"ל.

"זה קורה בעיקר בגלל זוגיות של ישראלים וספורטאים זרים. כל אלו שמצקצקים ברדיו שהם היו מעדיפים לראות ספורטאי שגדל בחיפה, יופי, אבל אנחנו נעזור לכל מי שרוצה להתחרות עבורנו".

איך התדמית של העסקנות הספורט מקשה עליך?

"בגיוס כישרון ניהולי. אני באופן כמעט אובססיבי מגייס צעירים שיבואו, בסופו של דבר, במקומנו. אני מנהל צעירים שייכנסו לתפקידים בספורט. גיליתי שמאוד קשה לגייס צעירים לתפקידי ניהול. חבר'ה בני 45-50, שניהלו משהו, לא רוצים להגיע. אנחנו היינו דור יותר מתנדב, אבל הצעירים יותר חושבים: 'אם כבר אני עושה, אני אעשה משהו נקי'. הספורט לא נתפס כנקי. אני מת להביא, למשל, ספורטאי עבר שהיו שם ועברו בעולם הספורט. הם מתרחקים בגלל התדמית. יידרשו עוד הרבה שנים של עבודה כדי לתקן את התדמית".

ומה עם להביא יו"ר כבוד ומנכ"לים מקצועיים שינהלו עם פחות השפעה של היו"ר?

"תראה, בסוף, מנהיגות הספורט היא מתנדבת. יש אנשים שחושבים שאם נהפוך אותה ליותר מקצועית אז יהיה יותר טוב. אבל אני לא מאמין בזה. יו"רים בכל העולם הם מתנדבים. נגיד גם פלורנטינו פרס של ריאל מדריד הוא מתנדב. תומאס באך, היו"ר שלה ה־IOC, הוא מתנדב. הספורט בנוי על הליך דמוקרטי ובחירת מתנדב, מישהו שרוצה לעשות את מה שהוא עושה כי הוא רוצה לעשות את זה. הספורט כן נעשה יותר ויותר מקצועי. יש יותר מגמה של התמקצעות. יש יותר קורסים אצלנו, קורס דירקטורים למשל, ויש איכות גבוהה יותר, אבל בסופו של דבר, עניין ההתנדבות חשוב כי אם אתה לא אוהב ספורט באמת, אז אין לך מה לחפש בספורט".

יעל ארד היא לא הדמות האולטימטיבית לעסקן הספורט שאתה מחפש?

"אם היא תרצה, היא תהיה יו"ר הוועד האולימפי הבא. יש לה הכל. אתה צריך בשביל זה יכולות ניהוליות, רצון, ידע וזמן, ויש לה הכל. אם היו לנו עוד 5 כמוה, היינו נראים אחרת לחלוטין. יש לנו עכשיו גם את גילי לוסטיג כמנכ"ל. הוא ראש היחידה המקצועית לספורט הישגי לשעבר. הוא ויעל זו הנהגה מקצועית מאוד חזקה. מנהיגות מקצועית ספורטיבית. בזרוע השנייה אנחנו מחזקים את הצד העסקי, שאותו אני מייצג".

ומה עם הפוליטיקה?

"התהליך הפוליטי עכשיו יותר הגיוני. הוא קיים. חוקי המשחק ברורים. וצריך להתחרות ולראות מה אתה שווה בשביל להגיע לאן שאתה מגיע".

תסכים איתי שמעט מדי כסף הולך לספורט החובבני ויותר מדי כסף ציבורי הולך למקצועני.

"המשימה מספר אחת שלנו זה להכין את הנבחרת הישראלית לאולימפיאדה. אנחנו מנסים לסייע להליכים נרחבים יותר. למשל, סיוע לספורטאים בין 15 עד 20 מכל מיני איגודים, כי אנחנו מאבדים הרבה ספורטאים. זה, למשל, משהו שאנחנו יכולים להיות אחראים עליו. אנחנו לא יכולים לקחת אחריות לתשתיות ספורט או מתקנים".

יו"ר הוועד האולימפי הקודם צביקה ורשביאק אמר אחרי סיום תפקידו "אין ספורט בארץ", אין בסיס. אין מתקנים ואין השקעה וכו'. אולי גם אתה תגיע לתחושה כזאת.

"אני מקווה להיות יותר אופטימי בסוף הקדנציה שלי. אבל אם לא יוסיפו עוד כמה שעות ספורט בשבוע במערכת החינוך, ישקיעו במורי ספורט, בתשתיות ספורט - אז לא נראה שינוי גדול. אבל בתוך הסיכוי הקטן שיש לנו, אני מקווה להפתיע".

"לא יהיו פאדיחות"

מה המטרות לריו?

"מדליה אחת. אולי שתיים. אם נחזור עם אחת אהיה מאושר. שתיים זה יהיה מדהים".

לכמה ספורטאי עתודה יש סיכוי למדליה בטוקיו?

"קשה לדעת. הקריטריונים שיהיו טיפה פחות קשים מלונדון 2012, מה שאומר שיסייע לנו להביא ספורטאים לריו שילמדו ויגיעו מוכנים יותר לטוקיו. בונים על כ־35 עד 40. בינתיים 18 הבטיחו את מקומם".

כמה אפשר לסמוך על הספורטאי האולימפי? היו פדיחות בעבר, שהיו תסמינים לניהול מאוד רקוב. כל מיני אצנים ששוכחים את הנעליים וכו'.

"כל מה שאני רואה זו השקעה ורצינות מהספורטאים. חבר'ה צעירים שמתאמנים שעות על גבי שעות כל יום. אין אצלם בערך. הם שם ב־100%. גם המאמנים משתפרים כל הזמן, וזה שיפור מתמיד. הרבה מאמנים מבוגרים עם המון ניסיון. אפילו האיגודים נעשים יותר מקצועיים. אנחנו גוף מאוד צנוע כרגע, ואני מאוד מקווה שנגיע ככה לריו ונחזור עם הפתעה. שנגיע קטנים ונצא גדולים".