האם יתרון הביתיות עדיין משמעותי?

בסטמפורד ברידג' של צ'לסי ארגזי החפצים של השחקנים בחדר ההלבשה של הקבוצה האורחת נמצאים ממש על הרצפה. הכדורגלן האורח שם צריך לרדת על הברכיים בשביל להשתמש בארגז הקטן. זה עניין מתוכנן לכאורה, כיוון שהוא מעביר את האורחים לתנוחה פרימיטיבית של כניעה. עד כמה זה משפיע באמת על האורחים? העונה האצטדיון של צ'לסי הוא כבר לא המבצר שהיה פעם, מבצר עם שיא של 86 משחקים ללא הפסד; ז'וזה מוריניו לא הפסיד יותר ממאה משחקים רצופים כמאמן בשתי קדנציות באצטדיון. אז עד כמה תנועת הכניעה של השחקנים היתה משמעותית? זה רק חלק קטן מהסיפור של המונח החמקמק "יתרון ביתיות". מדובר בשאלה מורכבת שקשורה לאינסטינקים קדמוניים, מדעי הספורט והיחס של הקהל.

"שטח סגור שמשרה תחושה תומכת וביתית מסייע לעכברים לנצח פולשים" צילום: אי פי איי

על עכברים וכדורגלנים

על פי איאן רוברטסון, פסיכולוג בריטי, הטריק של צ'לסי עשוי להיות משמעותי מאחר שהוא מכניס את שחקני היריבה לתנוחה פרימיטיבית שמשפיעה על זרימת ההורמונים למוח. "יונקים שהובסו הופכים את עצמם לקטנים יותר, כפי שניתן ללמוד מכלבים מבוהלים, שהזנב שלהם בין הרגליים", אומר רוברטסון. "יונקים שניצחו, לעומת זאת, הופכים את עצמם לגדולים יותר, וזה לא שונה בקרב כדורגלנים. הם מנפחים את החזה, מרימים את הידיים, מפגינים דומיננטיות בשטח שלהם". אלה מחוות פרימיטיביות שקשורות לשנים של אבולוציה אלימה ואכזרית, והן מגיעות לכדורגל מקצועי.

המדע מאשרר שהאינסטינקטים של הגנה על הבית משמעותיים בהזרמת הורמונים גבריים למוח. במחקר שנערך באוניברסיטת ויסקונסין־מדיסון הוכח שקולטני האנדרוגן שמסייעים לקליטת טסטוסטרון פעילים ויעילים יותר אצל עכברים שהיו חלק מקבוצה בשטח שהוגדר על ידי המדענים כבית שלהם". לפי המדענים, "שטח סגור שמשרה תחושה תומכת וביתית מסייע לעכברים לנצח פולשים". מחקרים נוספים מראים שבמשחקי כדורגל שחקני הקבוצה המארחת מייצרים עד 17% יותר טסטוסטרון משחקני הקבוצה האורחת. הסיבות לכך קשורות באינסטינקט הבסיסי של שמירה על להקה/קהילה/שבט. בכדורגל שבו כל פרט קטן עושה את ההבדל 17% יותר טסטוסטרון עשויים להיות משמעותיים.

אוהדי ברצלונה בקאמפ נואו. קבוצות בית מנצחות רק ב־40% מהמקרים; לפני כמה עשורים קבוצות הבית ניצחו ב־60% מהמשחקים צילום: איי אף פי

פאק, אנחנו מאכזבים!

ובכל זאת, רוב הכדורגלנים יצאו מהמערות שלהם. האינסטינקטים הקדומים כבר לא משמעותיים כמו פעם, מגרשי הכדורגל בכל העולם הרבה יותר דומים, כבר אין שדות לגידול אבטיחים שצריך להתרגל אליהם, השחקנים עוברים הכנה טקטית ופסיכולוגית הרבה יותר טובה וגם חדרי ההלבשה הרבה יותר מקצועיים ומותאמים יותר לספורטאי־על מאשר לאסירים שצריכים להרגיש מפוחדים מהקהל שמציץ מהחלונות. ואפילו סטטיסטית: קבוצות בית מנצחות רק ב־40% מהמקרים; לפני כמה עשורים קבוצות הבית ניצחו ב־60% מהמשחקים. לפי הסטטיסטיקות, קבוצות כובשות בבתיהן 0.3 יותר שערים מאשר במשחקי חוץ, מה שמסייע להן להרוויח חצי נקודה יותר.

היתרונות הללו הם חלק ממכלול שהופך את הקבוצות המארחות לפייבוריטיות. ואולם, נראה שבשביל להפוך מגרש ביתי למגרש ביתי צריך להאמין לקלישאה ש"הקהל הוא השחקן ה־12", כי יש לו פוטצניאל להרים או להפיל.

ג'יימי קארגר, בלם ליברפול לשעבר ופרשן טלוויזיה כיום, הסביר: "הקופ (יציע האוהדים השרופים באנפילד) ניצח לנו משחקים". לפי קארגר, "הקופ נתן לנו דחיפה, הקפיץ אותנו ב־10%. השחקנים של צ'לסי, למשל, אמרו לי שהיה להם קשה לשחק באנפילד. הם לא שמעו זה את זה והרגישו מבודדים. הם אולי היו קבוצה הרבה יותר טובה מאיתנו, אבל אנחנו ניצחנו אותם פעמיים בחצאי גמר ליגת האלופות". קארגר הוסיף בכתבה למגזין "פור־פור־טו": "תראו מה קרה באיסטנבול 2005 (ליברפול ניצחה בגמר ליגת האלופות אף שפיגרה 3-0 במחצית נגד מילאן). "האצטדיון היה מלא באוהדי ליברפול, בערך 70% מהאנשים בו תמכו בנו, והרגשנו שיש לזה השפעה. כל מה שחשבנו במחצית זה 'פאק, אנחנו מאכזבים את כולם, צריך להשתפר'".

שחקנים בדורטמונד מעידים שתמיכת הקהל מחזקת אותם. עם זאת, בארסנל שחקנים העידו כי הרטינות שנשמעות מהקהל לאורך העונה פגעו בהם (כפי שמעידים הפסדים לקבוצות כגון סוונסי). הקהל גם יכול להיות הפכפך מאוד, ואם הוא קולט עוולה שנעשית בקבוצתו הוא עשוי להגיב ולפגוע. במקרה פרנק למפארד בווסטהאם ניתן היה לראות בבירור איך קהל משפיע לרעה על שחקן. הקהל באפטון פארק האמין שלמפארד קיבל את המקום בהרכב בגלל נפוטיזם, הוא היה אחיין של המאמן בזמנו הארי רדנאפ. "כשאתה משחק בחוץ והאוהדים יורדים עלייך, זה בסדר. לזה אתה מצפה, אבל לא בבית שלך", כתב למפארד באוטוביוגרפיה שלו. למפארד פרח אחרי שעזב את ווסטהאם.

פסיכולוגים שמתמחים בספורט טוענים שהדרך הטובה ביותר להשתחרר מהלחץ של המגרש הביתי היא להתרכז בפעולות הגנה ובפעולות פשוטות שמסייעות להזרים את ההורמונים הנכונים למקומות הנכונים בגוף. בכדורגל וכדורסל חטיפה, למשל, מעלה את רמת האנדורפינים שמסייעים להרגיש טוב יותר ורגועים יותר. טום בייטס, פסיכולוג ספורט אנגלי, מספר שכששחקן נתקל בבעיות התמודדות עם הקהל הביתי - משום שרצה לעזוב את הקבוצה ולא הצליח, למשל - הוא דורש ממנו להתרכז בהשלמת מסירות או משימות פשוטות מבחינה טכנית כמו הפעלת לחץ על היריב. "זו קלישאה אבל היא נכונה", אמר בייטס, "צריך להתרכז בדברים הפשוטים לעתים".

סך הכל הקהל רוצה בניצחון קבוצתו ובדרך כלל מסב לו יתרון. המקרה של שחטאר דונייצק מלמד עד כמה הקהל משמעותי לקבוצה. מאז יולי 2014 משחקת שחטאר דונייצק בלבוב ולא בביתה, שנמצא באזור מלחמה. בלבוב, יותר מ־600 ק"מ ממערב לדונייצק, היא מתקשה למלא את הארנה בת 35 אלף המושבים. התוצאה היא שהקבוצה הפסידה את תואר האליפות שבו החזיקה מאז עונת 2008/09. בעונה שעברה היא איבדה תשע נקודות בבית, ובשלוש העונות שלפני כן הפסידה 12 סך הכל. "קשה לשחק בלי האוהדים שלך", אמר מנכ"ל שחטאר סרגיי פלקין.

ארנה דונבאס של שאחטר דונייצק. הקבוצה קרסה בלי האוהדים מאחוריה צילום: רויטרס

השופט בן תמותה

הקהל משפיע גם על השופטים. ב־1999 נערך ניסוי בהשתתפות 40 שופטים. 20 שפטו את המשחק בין ליברפול ללסטר באנפילד בטלוויזיה כשיש סאונד ברקע, האחרים שפטו ללא סאונד. מי ששמעו את הקהל שרקו יותר לזכות המארחת. לפי החוקרים, תת־המודע של השופטים מקבל החלטות לטובת הקבוצה המארחת כדי להגן על עצמו מלחץ. כמו כן, וזו סטטיסטיקה ארוכת שנים, קבוצות בית מקבלות 50% יותר פנדלים מקבוצות חוץ ונשרק נגדם מספר עבירות קטן ב־50%.

ניתן לשער שהמספרים הללו קשורים לעובדה שקבוצות בית תוקפות יותר, אבל בסופו של דבר ישנה השפעה של משחק ביתי על כל האורגניזמים - מעכברים ועד כדורגלנים.

יתרון הביתיות והלחץ שהוא מייצר על היריבה יכול להיות יתרון עצום אבל גם חרב פיפיות. הלחץ הזה יכול בקלות להתהפך ולפגוע בקבוצה הביתית. זה קורה, בדרך כלל, כשהיא פשוט לא טובה מספיק. הפסיכולוג האמריקאי רוברט זיונק רצה לבדוק איך אורגניזמים מגיבים לקהל. כדי לעשות זאת השתמש במקקים, שלהם דחף טבעי לרוץ מהאור לחושך. הוא בנה שני מסלולים עבורם. הראשון פשוט - צינור שמסתיים בקופסה חשוכה; השני מסובך יותר - מבוך שמסתיים בקופסה חשוכה. זיונק נתן למקק ללכת בצינור לבד ואז ביצע זאת שוב בנוכחות מקקים רבים. התוצאה היתה שהוא עבר את הצינור מהר במקרה השני, כלומר כאשר עשה זאת מול קהל מקקים. ואולם, במבוך הסיפור היה שונה. המקק עבר אותו מהר יחסית ללא קהל, אבל כאשר נצפה על ידי מקקים אחרים התקשה לצלוח אותו. למעשה, הקהל הלחיץ את המקק.

זו תיאוריית הקהל (audience theory), שלפיה כשקל למישהו לעשות משהו, הוא עושה זאת טוב יותר מול קהל. עם זאת, כאשר קשה לו לעשות משהו, הוא יתקשה עוד יותר בנוכחות קהל. במילים אחרות: אם מישהו טוב מספיק במשהו, הקהל הוא לא תירוץ; אם מישהו לא טוב מספיק, הקהל רק מחמיר את הקושי שלו.