מדינות המפרץ קונות ספורטאים באולימפיאדה - והכל חוקי

לאחר שרות ג'בט זכתה במרוץ 3,000 מטר מכשולים, היא עמדה בראש הפודיום, מדרגה אחת מעל היבין קיינג ילידת קניה גם כן, וקיבלה את מדליית הזהב שלה מקנייתי אחר פול טגרט. אולם אז היא הסתובבה והביטה בדגל בחריין מתנוסס מעל כולם. ג'בט (19) נולדה בקניה, אך החלה לייצג את בחריין בתחרויות בינלאומיות ב-2013 ואף השיגה למדינת המפרץ הפרסי את מדליית הזהב הראשונה שלה.

וזה לא נעצר כאן: באותו יום יוניס קירווה, רצה נוספת מקניה, השיגה למדינה את מדליית הכסף הראשונה שלה. לבחריין יש כבר שלוש מדליות אולימפיות, כולן הושגו על ידי רצים ממזרח אפריקה שהחליפו את הלאום שלהם ומתחרים עבור בחריין.

התופעה של ספורטאים המתחרים עבור מדינות אחרות קיימת מאז הומצאו המשחקים. אפילו באולימפיאדות העתיקות, הספורטאים התחרו לעיתים עבור ערי מדינה יריבות. התקנון האולימפי כיום מחייב רק שהספורטאי יהיה אזרח של המדינה עבורה הוא מתחרה, ושהוא לא התחרה עבור מדינת המוצא שלו במשך שלוש שנים, אם כי ניתן לוותר על הדרישה השנייה.

ישנן הרבה סיבות לגיטימיות לכך שספורטאי בוחר להתחרות עבור מדינות אחרות. לדוגמה, שחיין אמריקאי עם שורשים קנדיים שלא מצליח להתקבל לנבחרת האמריקאית, יעדיף לשחות עבור קנדה כדי להגיע לאולימפיאדה. אך לא ג'בט ולא קירווה הן בעלות שורשים בבחריין, וככל הנראה הן עברו כי קיבלו תשלום מכובד. 

במשלחת הבחריינית יש שישה רצים שנולדו באתיופיה, 6 רצים מקניה, 3 ניגרים ואף לא בחרייני אחד. ולא מדובר רק בבחריין: ב-2003 רכשה קטאר את שירותיהם של שני רצים קנייתים, שהודו כי הובטחה להם הכנסה של אלף דולר בחודש שתימשך גם לאחר הפרישה שלהם. קטאר רכשה לעצמה גם נבחרת מרימי משקל בולגריים, והמשלחת שלה לאולימפיאדה בריו כוללת רצים ממצרים, סודאן, ניגריה ומרוקו. גם לאזרבייג'ן יש משלחת המלאה בספורטאים מארצות אחרות.

לעיתים הספורטאים מציינים כי סבלו מפדרציית ספורט לא מתפקדת ולא תומכת. אך בהתחשב בנטייה של קטאר ובחריין לשלם עבור הנאמנות של הספורטאים, נראה יותר סביר שג'בט ואחרים חצו את הים האדום כדי לאסוף סכומי כסף גבוהים. סעיף סעיד שאהין, רץ מקניה שבר לקטאר הודה בכך בראיון לגרדיאן ב-2003: "כן, עברתי בשביל הכסף".

רות ג'בט לאחר שזכתה עבור בחריין במדליית הזהב הראשונה שלה. הגיוני שהצירוף של כסף, הזדמנויות וביטחון גרמו לה לחצות את הים האדום צילום: ויקיפדיה

גם ארה"ב, שזכתה לשבחים באולימפידה הנוכחית על הישגי המשלחת שלה, יש דווקא היסטוריה של הבאת ספורטאים אולימפיים בולטים למשלחות שלה.

לפני אולימפיאדת לונדון ב-2012, נשיא הוועד האולימפי לשעבר ז'אק רוג הודה כי אינו מרוצה במיוחד מהתופעה של ספורטאים שמחליפים מדינות. "מבחינה חוקית איננו יכולים לעצור זאת, אבל זה לא אומר שאנחנו מרוצים. אי אפשר לעצור את זה חוקית כי מדובר בנושא של ריבונות. יש לי הסתייגות מאנשים שכן זוכים לתמיכה אך בכל זאת עוברים".

לדבריו, החוקים הקיימים מקלים על רכישת ספורטאים, ולוועד האולימפי הבינלאומי אין כלים לעצור זאת כל עוד לא ישנו את החוקים. אולם בכך יפתחו עצמם לביקורת מדוע ארגון עם היסטוריה משלו של קבלת תשלומים עבור שירותים מודאג לפתע מאחרי שפועלים באותה צורה.

קשה לכעוס על בחריין או קטאר כשחוקי הוועד האולימפי הנוגעים להעברות הם כל כך רופפים. בגלל שחיתות פושה בפדרציות כמו התאחדות האתלטיקה של קניה, והקשיים של ספורטאים אולימפיים (במיוחד הנשים) להרוויח כסף, אין ספק כי הספורטאים מרוויחים מהמעבר.

ההצלחה של ג'בט ושל ספורטאים מיובאים אחרים היא מעל לכל תזכורת שהאולימפיאדה עוסקת בסופו של דבר ביצירת כסף. ההבנה כמה אינטרסים וכסף הספורטאים המקצוענים מושכים, עזרה לבטל את חוקים המגוחכים לכך שהספורטאים יהיו חובבנים בלבד. רווח כספי כלול בדרישות הפיננסיות הגבוהות שהאולימפיאדה מחייבת את הערים המתמודדות על האירוח. האידיאל של זכייה במדליה עבור המדינה שלך עבור הגאווה הלאומית, הפך עבור האולימפיאדה לכלי שיווקי. אין בכך לגרוע מהגאווה שחשים המתמודדים באולימפיאדה. אך נכון לעכשיו הם אלה שיבחרו עבור מי הם יחושו את הגאווה הזו, כולל עם מדובר במדינה שמציעה להם הכי הרבה כסף.