ראיון כלכליסט
דניאל קראפט: "ההכנסות משידורי ספורט רק יגדלו"
קראפט, מבעלי קבוצת הפוטבול ניו אינגלנד פטריוטס, הביא לישראל את אליפות העולם בלקרוס. “זה שבכל העולם רואים עכשיו את המדינה ב־ESPN זה דבר ענק”, הוא אומר בראיון לכלכליסט, שבו הוא גם מסביר מדוע ליגת ה־NFL תישאר המלכה של הספורט ואיך הלקרוס יהפוך כאן לספורט לאומי ציוני
לקרוס הוא משחק שבמשך שנים סייע ליישב סכסוכים בין לוחמים אינדיאנים בצפון אמריקה. את המשחק המקורי שיחקו ילידי צפון אמריקה על מגרש שאורכו כמה קילומטרים. במשחק היו בין 100 ל־1,000 שחקנים, והמשחק היה אלים מאוד - כצפוי ממשחק מגע שבו המשתתפים מחזיקים במקלות שבקצותיהם יש רשת שנועדה למסור ולקלוט את כדור ולהכניסו לשער הקבוצה היריבה.
במאה ה־19 המשחק עודן על ידי רופא שיניים קנדי ונהפך למשחק על מגרש דשא או באולם, בין שתי קבוצות של 10 שחקנים בכל אחת. כיום הוא אחד מהמשחקים הפופולריים ביותר באמריקה, בעיקר בצפון־מזרח ארצות הברית.
דניאל קראפט. "לא בטוח שיש ירידה בצפייה בספורט בטלוויזיה" צילום: אורן אהרוני 
להפוך לספורט לאומי
לישראל הוא הגיע לפני פחות מעשור עם סקוט ניס, שהגיע לארץ כחלק מתוכנית תגלית". לניס, שחקן לקרוס מלונג איילנד, היה חזון: להפוך את ישראל לאימפריית לקרוס. וכיום ניס רשום על כמה הישגים בלתי נתפסים: ראשית, קיימת ליגה פעילה של לקרוס בישראל (עם קבוצות בנתניה, אשקלון, כפר יונה, אשדוד, שדרות, שער הנגב, רמלה, קריית גת, באר שבע, הרצליה ותל־מונד).
שנית, כ־700 ילדים, רובם מדרום הארץ, משחקים את המשחק ולפי ניס כ־6,000 נחשפו אליו. ניס כבר מכריז ש"נבחרת ישראל בלקרוס תגיע לאולימפיאדת 2028" (אף כי כרגע לקרוס הוא לא ענף אולימפי). בנבחרת ישראל יש אפילו כמה ישראלים צברים שמשחקים את המשחק, אף כי רובם עולים ממדינות דוברי אנגלית. ודרך אגב, אליפות העולם בלקרוס מתקיימת בנתניה שבישראל - לראשונה מחוץ לעולם דובר האנגלית - ועבור לא מעט אנשים זה ביג דיל.
ניס הצליח לגייס למשימה שלו - להפוך את הלקרוס לספורט הלאומי של ישראל - את אחת מהמשפחות החזקות ביותר בתעשיית הספורט האמריקאית: משפחת קראפט הבעלים של הניו אינגלנד פטריוס, אחת מהקבוצות הגדולות בליגת הפוטבול של ארצות הברית (NFL) ואחת מקבוצות הספורט היקרות בעולם, שוויה מוערך ב־3.7 מיליארד דולר.
החלום של סקוט
"היה לסקוט חלום גדול" אומר בראיון ל”כלכליסט” דניאל קראפט, שביחד עם אביו, רוברט, ואחיו ג'ונתן וג'וש, מנהלים את תאגיד קראפט, שחלק ממנו הוא אימפריה ספורטיבית הכוללת את הפטריוס, ניו אינגלנד רבולושן (MLS), אצטדיון ג'ילט ומספר נכסים ספורטיביים אחרים. "סקוט הגיע אלינו ובגלל האהבה שלנו לספורט ולישראל החלטנו להשקיע בעניין", אומר קראפט. זה לא רק הציונות והנדיבות שהובילה את משפחת קראפט להשקיע בענף הזה. "כרגע הענף לא קרוב לענפים הגדולים האחרים בארצות הברית אבל הוא צמח ב־30% מאז 2001", ממשיך קראפט. "בשלוש השנים האחרונות 115 קולג'ים בארצות הברית הוסיפו את הענף לנבחרות הספורט שלהם. כשאני גדלתי, היו חמש ליגות בייסבול לילדים בעיר שאני גר בה, בניוטון מסצ’וסטס, היום יש שתיים. ורבים מאותם ילדים שפעם שיחקו בייסבול הולכים עכשיו ללקרוס.
שחקן נבחרת ישראל (בכחול) נגד שחקן נבחרת ג'מייקה (בצהוב) באליפות העולם בלקרוס בנתניה. "הענף יגיע לשיא עוד חמש שנים" צילום: אורן אהרוני ג'ו טסאי, סגן יו"ר עליבאבא והבעלים של ברוקלין נטס, שיחק לקרוס כשלמד בארצות הברית ועכשיו הוא בעלים של קבוצה - והוא נמצא בישראל לאליפות העולם. סטן קרונקי, הבעלים של ארסנל ולוס אנג'לס ראמס, גם הוא בעלים של קבוצת לקרוס - אנחנו רואים את הספורט גדל".
קראפט גם חוזה בענף מקרוב, בנו בן ה־16 הוא שחקן לקרוס. "טסנו חזרה מטורניר וכולם במטוס ישבו וראו משחק חי בין נבחרת ארצות הברית לקנדה בלקרוס ב־ESPN. והאמריקאים בטיסה הריעו בכל גול של הנבחרת שלהם. זה היה ענק. ואיפה המשחק הזה שוחק? בישראל".
"גם בבוסטון יש מתח"
האליפות הזו מתקיימת בזמן שהדרום יושב על חבית נפץ.
"כן, יש מתח בגבול הדרומי, אז מה?" אומר קראפט. "יש מתח גם בבוסטון: בארצות הברית אנשים נכנסים לבתי ספר עם רובים. בפדרציית הלקרוס העולמית, FIL, הבינו שיש סיכונים שבאירוח בישראל כמו שיש בכל מקום. אבל בסופו של דבר, 46 מדינות שלחו את הנבחרות שלהן לישראל. כל מי שאני מדבר אתו - משחקנים, דרך מאמנים ועד מנג’רים, מאוד מתלהבים מהמדינה ומבינים שמה שהם ראו בחדשות זה לא אותה חוויה. וזו בדיוק הסיבה שרצינו אירוח של האליפות בישראל. עכשיו בזכות האליפות הזאת רואים את ישראל ב־ESPN. זה ענק".
אירוח אליפות עולם בזמן המונדיאל, זה לא בהכרח המהלך המנצח מבחינה שיווקית.
"דיברנו בעבר על שינוי זמן הטורניר”, מצטרף ניס לדיון, “אבל הגענו למסקנה שאין זמן אחר שיתאים לכך. תמיד יש משהו שיסיט את תשומת הלב מהנושא. עם זאת, בזכות המונדיאל יש מומנטום בכל מה שקשור לארועי נבחרות. ואנחנו רוכבים על זה. כן, זו השוואה בין אבטיחים לבוטנים, אבל נבחרת קרואטיה ונבחרת צרפת שלנו ראו את הגמר של המונדיאל ביחד: זה הוביל לצוותי טלוויזיה לצלם אותנו ולשדר את זה. יש בזה יתרונות".
משפחת קראפט, שמממנת את ליגת הפוטבול הישראלית, מחויבת להמשיך ולהשקיע בלקרוס בישראל. וחשיפתו לכמה שיותר ילדים.
למה דווקא לקרוס?
"זה ספורט עם אלמנטים מהרבה ענפים אחרים", אומר דן קראפט. "למשל התנועה ללא כדור מזכירה קצת את התנועה ללא כדור של כדורסל. גם החסימות, התרגילים למציאת שטח שיש לפעול בו וכו'. ומבחינת המגע בין השחקנים - זה כמו הוקי או פוטבול".
"פוטבול עדיין גדול יותר מכדורסל"
ואכן, פוטבול "זו האהבה האמיתית שלנו, הקראפטים", אומר דניאל קראפט. אולם גם ליגת הפוטבול בארצות הברית, ה־NFL, שמגלגלת כ־15 מיליארד דולר בשנה, עומדת כיום לפני כמה אתגרים. הגדול שבהם הוא פגיעות ראש חוזרות ונשנות שמהן סובלים השחקנים.
משחק של ניו אינגלנד פטריוטס. השוויוניות נותנת סיכוי לכל קבוצה צילום: בלומברג זה לא משהו שיפגע בספורט הזה בטווח הארוך?
"ליגת ה־NFL מתייחסת בכל הרצינות הראויה לנושא. אנחנו משקיעים הרבה בטכנולוגיה חדשה: קסדה חדשה וטכנולוגיות רפואיות חדשות, שיסייעו להפחית את הסיכון. יהיו גם שינויים קטנים בחוקה שיגנו על בריאות השחקנים. אנחנו צריכים לחשוב על העתיד ולהיות מוכנים אליו".
ליגת הפוטבול כמו תעשיית הספורט כולה פורחת בגלל הצורך של רשתות השידור בשידורים חיים. אלה השידורים החיים היחידים שהצופים חייבים לצרוך מול המסך בזמן אמת ולא יכולים להקליט ולראות אחר כך.
אתה רואה את העניין בשידורים חיים דועך בקרוב?
"הרשתות רעבות ללייב. ולנו יש התוכן הזה. הרייטינג יורד מדי פעם בפעם בגלל נסיבות ייחודיות - נגיד בשנה שעברה המירוץ לנשיאות, אבל הרשתות עדיין משלמות הרבה וישלמו הרבה על שידורים חיים של ספורט, במיוחד של ה־NFL. כולם רוצים חתיכה מזה, כל יום בשנה. ואני גם
בכלל לא בטוח שהיתה ירידה כלשהי במספר האנשים שצופים בטלוויזיה בגלל כמות הצריכה האדירה דרך מסכים אחרים: הטאבלטים והסלולריים".
בפוטבול מודאגים מהפופולריות האדירה של ליגת הכדורסל?
"לפוטובול יש כמה כוכבים גדולים: טום בריידי למשל, אין כוכב גדול ממנו. ויש גם כמה רוּקים, שחקנים חדשים, ומאוד מעניינים. אבל הפוטבול לא באמת יכול להתחרות עם ה־NBA על כוכבוּת, על ‘סטאר פאוור’: בכדורסל יש לך 12 שחקנים בסגל. הם הרבה יותר חשופים ונראים על המגרש. בפוטבול יש לך 53 בקבוצה וכולם מכוסים מכף רגל ועד ראש. אבל זה הטבע של הענפים. ואי אפשר לשנות את זה. בפוטבול אולי יהיה לך שמות פחות גדולים אבל קבוצה כמו גרין ביי פאקרס, מעיר קטנה, יכולה להיות אחת מהגדולות בליגה. גם יש תקרת שכר שיווינית ונוקשה לכולם. זה אומר שהאוהד של גרין ביי, בופאלו, ג'קסונוויל יודע שאם הנהלה טובה והמאמן טוב, אפשר להגיע לטופ.
“האיזון התחרותי ב־NFL הוא משמעותי הרבה יותר מה־NBA, שם קבוצה כמו גולדן סטייט ווריירס יכולה לבנות סגל מלא בכוכבים. לעומת זאת אצלנו קבוצה קטנה יכולה להתחרות, בכל שנה, עם הקבוצות משיקגו, לוס אנג'לס, ניו יורק וכו', זו העובדה שמושכת כל כך הרבה אמריקאים למשחק הזה. וזה מה שמשאיר את המשחק כמלך של הספורט".
