יומן פגרת קורונה: דווקא כעת - הספורט חיוני

"עונת הפוטבול הסתיימה" ("Football Season Is Over") היתה הכותרת של מכתב ההתאבדות של הסופר האנטר ס' תומפסון. תומפסון, אוהד פוטבול מושבע, התאבד שלושה שבועות אחרי הסופרבול ב־2005. "בלי משחקים. בלי פצצות. בלי צעדות. בלי כיף. בלי שחייה. 67. זה 17 שנים יותר מ־50. 17 שנים יותר ממה שהייתי צריך וממה שרציתי. משעמם. אני תמיד מתלונן. לא כיף - בשביל אף אחד. 67. אתה חמדן. תתנהג בהתאם לגילך. תירגע. זה לא יכאב".

ואולם, פוטבול היה סוג של עוגן בחייו ותשוקה שסייעה לו להעביר את השבוע. הוא החל את הקריירה שלו כעיתונאי ספורט, ובספריו כתב על האהבה שלו למשחק. באחד מהסצנות ההזויות שתיאר הוא לא פוצץ את המטוס של הנשיא ניקסון בגלל שהוא רוצה לראות מי תזכה בסופרבול. "פוטבול זה הדבר היחיד שאני כן לגביו", אמר פעם.

טום בריידי קוורטרבק ניו אינגלנד צילום: רויטרס

הסיבה לכך היא שאוהד הוא חלק מקהילה ומחובר ליותר אנשים. הוא חי בתחושת שייכות מתמדת. החיבור הוא תוצאה של בסיס משותף שיש להרבה אנשים שאוהדים את אותה הקבוצה. הקשר הזה יכול להוות בסיס לחברות עמוקה יותר, וכאמור, גם מספק תחושה של שייכות למשהו גדול יותר.

ספורט עשוי להתגלות כחיוני במיוחד בחודשים בהם ממשלות צריכות להשאיר אנשים בבית.

בגלל זה, לארס כריסטר אולסון, מנכ"ל ארגון הליגות האירופאי, אמר לניו יורק טיימס שצריך להתחיל לעבוד כדי להחזיר את הכדורגל למגרשים. כלומר למרקעים. לחיים של אנשים. "אנחנו צריכים לעזור אחד לשני להעניק בידור לאנשים שתקועים בבית" אמר אולסון, שמעוניין שליגות יתחילו לחזור לאצטדיונים ריקים. איגוד השחקנים מסכים ששחקנים יחזרו לשחק - רק כשהממשלות יאשרו זאת וכשיהיה ברור שלאף אחד מהשחקנים אין קורונה.

כן, נטפליקס וריאלטי זה אחלה אבל זה פתרון זמני. ספורט מקצועני הוא יותר מבידור

הוא סיפור אנושי שממשיך כבר יותר ממאה שנה. הוא עוגן של ממש בחיים של אנשים שקובעים את לוח הזמנים שלהם לפי ימים ושעות משחקים. והכי חשוב? הוא תחושת שייכות. התחושה שבעידן של בידודים והסגרים, חסרה לנו יותר מהכל