הסיוט האמריקאי: 3,485 שנה של עבודה כדי להרוויח כמו מנכ"ל
במהדורה החדשה של The State Of Working America, הספר שנחשב לתנ"ך של כלכלני ארה"ב, מתארים החוקרים איך למרות הצמיחה הגדולה, הסרת הרגולציה מהמגזר הפיננסי והורדת המסים, איכות החיים של רוב משקי הבית לא השתפרה כלל ורק 5% מאוכלוסיית ארה"ב נהנו מפירות הצמיחה משנות השבעים
בוועידת המפלגה הדמוקרטית שהתקיימה בתחילת החודש בצפון קרוליינה פנתה אליזבת וורן, היועצת הכלכלית לשעבר של הנשיא ברק אובמה, בקול נרגש לקהל ואמרה: "אני רוצה לדבר הערב על אנשים שעובדים קשה - קמים מוקדם, הולכים לישון מאוחר, מכינים ארוחת ערב ועוזרים לילדים להכין שיעורי בית. אנשים שאפשר לסמוך עליהם שיעזרו לילדיהם, להוריהם, לשכניהם ולזקנה שרוצה לחצות את הכביש. לאנשים האלה, שמשקיעים את הנשמה, צריך להגיד את האמת הלא נעימה - השגרה הזאת דופקת אתכם... וזה לא תמיד היה ככה".
- הכלכלות הכי טובות בעולם - לא מה שחשבתם
- "חגיגת הצמיחה הסתיימה. הפעם, המיתון לא יסתיים בהתאוששות"
- מחקר חדש: "השינויים במס ההכנסה יחזקו את מעמד הביניים"
המכון למדיניות כלכלית בארה"ב (EPI) פרסם בשבוע שעבר את מחקר הדגל שלו שמציג את המספרים שמאחורי השגרה המעוותת הזאת. הנתון הבא מקפל בתוכו את התמונה כולה: העובד האמריקאי הממוצע יידרש לעבוד 3,485 שנה כדי להגיע לחבילת שכר זהה לזו של מנכ"ל חברה גדולה, כמו למשל דיוויד סיימון, מנכ"ל חברת הנדל"ן Simon Properties, ששכרו, 137 מיליון דולר (הרוב במניות ואופציות), היה הגבוה בארה"ב ב־2011. זאת מאחר שהשכר החציוני בארה"ב עומד על 39,312 דולר לשנה.
האם הכלכלה מצליחה בכלל לשרת את האזרחים?
המחקר "The State Of Working America" (מצבה של אמריקה העובדת), ספר עב־כרס שמתפרסם מדי שנתיים מאז שנת 1988 ונחשב לתנ"ך של הכלכלנים הפרוגרסיביים בארה"ב, בוחן את השאלה עד כמה מצליחה הכלכלה האמריקאית לשרת את האזרחים. כלומר, עד כמה מצליחה הכלכלה לשפר את תנאי החיים של רוב משקי הבית. הצלילה העמוקה של החוקרים לתוך נתונים מ־40 השנים האחרונות מעלה תשובה חד משמעית וברורה - איכות החיים לא משתפרת.
הצמיחה המהירה בשכר הבכירים ובקרב עובדי המגזר הפיננסי היא הסיבה העיקרית להתחזקותו המטאורית של המאיון העליון מאז סוף שנות השבעים
היא לא ממש משתפרת לא מפני שהכלכלה האמריקאית לא צמחה בעשורים האחרונים. למעשה, ההכנסה הלאומית בארה"ב גדלה מספיק כדי לשפר את רווחתם של כל התושבים. אולם בפועל, רק 5% מהאמריקאים גרפו כמעט את כל פירות הצמיחה, וכמות הפירות הזאת רק הולכת וגדלה עם הזמן.
המציאות הזו משתקפת באופן מובהק בפערי ההכנסות הגדלים בין בכיר במשק בארה"ב לעובד צווארון כחול ממוצע - פרופיל שרלבנטי ל־80% ממקבלי המשכורות במגזר הפרטי בארה"ב. המחקר בחן את עלות שכר המנכ"לים ב־350 חברות בורסאיות עם ההכנסות הגדולות ביותר לאותה שנה שנבדקה, לעומת עובד ממוצע. עלות השכר כוללת את שכר הבסיס וכן בונוסים, אופציות ומניות.
כשמציבים את המנכ"ל והעובד הממוצע זה מול זה, התמונה מבהילה: בשנת 2011 מנכ"לים בחברות גדולות השתכרו פי 231 משאר העובדים, הרבה מעל הנורמה שנראתה לאורך ההיסטוריה. כך, למשל, ב־1965 הפערים עמדו על פי 20, וצמחו לפי 26.5 בסוף שנות השבעים ולפי 58 בסוף שנות השמונים. השיא היה ב־2000: בכירים השתכרו פי 411 מהעובד הממוצע.
מאז מיתון 2008 חזר שכר המנכ"לים ל־11.1 מיליון דולר
הדו"חות השנתיים של החברות הגדולות במשק הישראלי שהתפרסמו בחודש מרץ האחרון מראים כי ישראל הולכת בגאון אחרי המגמה האמריקאית. כך, למשל, מנכ"ל שופרסל אפי רוזנהויז השתכר ב־2011 פי 113 מעובד ממוצע בחברה, ומנכ"ל שטראוס מקבל שכר הגדול פי 91 משכר עובד ממוצע בחברה. הכנסת אמנם אישרה באותו חודש את המלצות ועדת נאמן שדנה בשכר הבכירים, שכוללות, בין היתר, הגברת עצמאות הדירקטורים וקביעת הליך אישור מיוחד לשכרו של מנכ"ל בחברות ציבוריות, אולם היא לא מטילה מגבלה על הפער בין שכר המנהל לבין זה של העובד הזוטר ביותר.
נתוני המחקר האמריקאי מראים כי הצמיחה המהירה בשכר הבכירים ובקרב עובדי המגזר הפיננסי היא הסיבה העיקרית להתחזקותו המטאורית של המאיון העליון מאז סוף שנות השבעים לעומת תזוזה מקרטעת ביותר של רוב העובדים תחתיהם. באותן שנים הבורסה דווקא צנחה בכ־50%.
חבילות השכר למנכ"לים המשיכו לצמוח בשנות השמונים והגיעו לשיא בשנת 2000, עם ממוצע הכנסה של יותר מ־19 מיליון דולר למנכ"לים בחברות גדולות - עלייה של כ־1,279%.
העלייה בעלות שכר המנכ"לים היתה גדולה מזו של שוק ההון שצמח ב־439% בשנות השמונים והתשעים, ובניגוד זועק לירידה של 3.6% בהכנסות של עובד ממוצע במגזר הפרטי.
הירידות בשוק ההון בתחילת שנות האלפיים הורידו מעט את חבילות השכר של המנכ"לים, אך מאז השוק התאושש. המשבר הכלכלי של 2008 וצניחה של שוקי ההון שוב הורידו מעט את השכר, אולם ב־2011 שוק ההון כבר הצליח לשקם את רוב מה שאיבד, וחבילות השכר של המנכ"לים חזרו לממוצע של 11.1 מיליון דולר.
למעשה, בשנים 2010–2011 חבילות השכר של המנכ"לים צמחו ב־1% בעוד שאלו של העובדים צנחו בכ־1%. ככלל, החוקרים טוענים ששכר המנכ"לים ב־2011 גבוה בכל קנה מידה, מלבד אם משווים אותו לשיא של שנת 2000.
התפוקה צמחה ב־80%, אך השכר הממוצע עלה ב־39%
מצבם של המנכ"לים בעשורים האחרונים השתפר הרבה יותר לא רק ממצבו של העובד הממוצע, אלא גם משוק ההון ומכלכלת ארה"ב כולה. אף ששכרם של רוב העובדים בארה"ב בקושי עלה בשלושת העשורים האחרונים, הפריון שלהם גבוה מאי פעם. למעשה, תפוקת המשק האמריקאי צמחה משנות השבעים ב־80.4% - צמיחה אדירה שיכולה לשפר משמעותית את תנאי החיים והמשכורות, אם הן מחולקות באופן שוויוני בין המשתתפים בכוח העבודה. אולם התמורה הממוצעת - שכוללת את זו של המנכ"לים והפועלים הפשוטים כאחד - עלתה ב־39.2% בלבד.
הפער בין העלייה האדירה בפריון לבין העלייה הצנועה הרבה יותר בהכנסות, טוענים החוקרים מ־EPI, הוא עדות מובהקת למעבר שחל במדינות רבות במערב מהכנסה שמבוססת על שכר עבודה (משכורת) להכנסה שמבוססת ברובה על רווחי הון. מחקר שפרסם לפני שנה מרכז המחקר של הקונגרס האמריקאי (CRS) הראה שבארה"ב, מקור ההכנסה הגדול ביותר של ארבעת החמישונים התחתונים הוא עדיין המשכורת, אולם ברף העליון של סולם ההכנסות המצב שונה לחלוטין - חלקן של המשכורות בהכנסות החמישון העליון ירד בתוך עשור ל־50%.
כלכלנים רבים טוענים שהפערים בין הפריון לשכר קשורים במידה רבה להתפתחות הטכנולוגית שהפכה את העבודה ליעילה וממוכנת יותר. הם גם מאשימים את הגלובליזציה של שוק העבודה בשחיקת התחרותיות של העובד האמריקאי בהשוואה לעמיתיו הזולים יותר מהמדינות המתפתחות.
אולם הדו"ח מראה כי חלק גדול מהבעיה הוא מדיניות מכוונת: שכר המינימום בארה"ב לא הדביק את קצב האינפלציה, שוק העבודה המידלדל מקשה על עובדים למנף את עצמם ופירוק איגודי העובדים החליש את כוח המיקוח הקולקטיבי שלהם. במקביל, חברות התרחבו במהירות מחוץ לגבולות המדינה, ללא מדיניות ממשלתית שתגן על העובד האמריקאי.
חוקרי EPI תולים את האשמה גם במדיניות כלכלית ארוכת שנים של הסרת הרגולציה מהמגזר הפיננסי, והורדת מסי חברות ומסים על רווחי הון. כל אלה אפשרו למגזר הפיננסי, שבכיריו לרוב נהנים מחבילות שכר יוקרתיות, לתפוס חלק הולך וגדל מהעוגה הכלכלית.
