"תיאוריית הצנע לא עובדת, ולא עבדה"

ביוון אחזה פאניקה בשבוע שעבר. ענקיות התרופות הבינלאומיות הפסיקו לשלוח את תוצרתן למשק היווני הקורס, ובבתי המרקחת נוצר מחסור חריף בתרופות. גם הצלב האדום השוויצרי הקטין משמעותית את מספר מנות הדם שהוא שולח ליוון. מערבה משם, באיטליה, נמשך המשבר הפוליטי. גורל הממשלה הבאה נתון בידיו של קומיקאי שהפך לפוליטיקאי אנטי־ממסדי, בפה גרילו. הוא זכה ברבע מהקולות, אבל מצהיר שאינו מתכוון להצטרף לאף קואליציה, ומנבא בחירות נוספות בתוך חצי שנה. דילוג נוסף מערבה, לספרד, חושף מציאות חסרת תקווה: יותר מרבע מהאוכלוסייה מובטל. כבר כמעט שנתיים שהמשק הספרדי מתכווץ, רבעון אחרי רבעון. בגוש היורו כולו האבטלה עומדת כבר כמעט על 12%. יותר מאחד מכל עשרה מובטל. 19 מיליון איש.

הטרגדיה האמיתית היא שכל זה לא הכרחי. כך לפחות טוען מספר הולך וגדל של כלכלנים, שמזהיר כבר כמעט שנתיים מהתוצאות ההרסניות של הצעדים הכלכליים שמנהיגי גוש היורו מכתיבים. מדינות היורו, ובמיוחד המדינות שבדרום אירופה, נוקטות מאז 2011 מדיניות צנע חריפה: העלאות מסים חדות וקיצוצים עמוקים בתקציב. המדיניות הזו מוכתבת מלמעלה, ממוסדות גוש היורו, ובסופו של דבר, מברלין. הסבל שהגיע בעקבות הצעדים האלה לא מפתיע. כולם ידעו מראש שהצנע יהיה כואב. אבל הרעיון היה להעלות מדינות אלה על הנתיב לצמיחה, ובעיקר להפחית להן את רמות החוב. בינתיים, ההפך הוא הנכון: כלכלות דרום אירופה קורסות ושיעורי החוב שלהן גדלים. "כך נוצר מעגל קסמים שאנחנו חייבים לצאת ממנו", אומר ל"כלכליסט" פרופ' פול דה גראו, מהכלכלנים הבולטים באירופה. "זו הבעיה הגדולה של גוש היורו".

דה גראו, כלכלן בלגי המלמד כיום ב־LSE הבריטי, נחשב למומחה המוביל לכלכלת גוש היורו, ולמבקר חריף, זה עשור, של מדיניות הבנק האירופי המרכזי. פול קרוגמן, הכלכלן זוכה פרס הנובל, הכריז לאחרונה כי אף אחד לא לימד אותו יותר על המשבר בגוש היורו מאשר דה גראו. לפני כשבועיים פרסם דה גראו מחקר פורץ דרך שבו הוא מנסה לענות על שאלה פשוטה: איך אירופה הגיעה למצב הזה? דה גראו מתמקד בדינמיקה שהובילה בשנים האחרונות למדיניות הצנע, ומגיע למסקנה מטלטלת: מנהיגי אירופה קיבלו את ההחלטות שלהם על סמך פאניקה שאחזה בשווקים הפיננסיים, ושאותה הם פירשו לא נכון. מדיניות הצנע, שהובילה לכל כך הרבה סבל, היתה מבוססת על קריאה שגויה של המציאות.

פרופ' פול דה גראו

"החוב הוא במטבע שלא נמצא בשליטתן של המדינות"

כדי להבין מה קרה באירופה, יש לזכור עובדה בסיסית: גוש היורו הוא יצור משונה. החברות בו חולקות מטבע משותף, היורו, אבל כל אחת מהן היא כלכלה נפרדת. לכל אחת מהן תקציב משלה, וכל אחת מהן גם לווה כספים בנפרד, ונדרשת לשלם בשווקים ריבית שונה על הכסף שהיא לווה. גרמניה משלמת ריבית נמוכה, ספרד ויוון משלמות ריבית גבוהה. העובדה הזאת היא בעלת חשיבות מכרעת בהבנת המשבר.

"אחת הבעיות שניצבות בפני מדינות שנמצאות באיחוד מטבע כמו גוש היורו", מסביר דה גראו, "היא שהחוב שלהן הוא במטבע שלא נמצא בשליטתן. בעבר היו להן מטבעות משלהן, ולכן כאשר הממשלה הנפיקה איגרות חוב, זה היה במטבע המקומי, והיא יכלה לערוב לכך שיהיו לה מזומנים כדי לעמוד בתשלום". ספרד תמיד יכלה להדפיס פזטות, ואיטליה יכלה להדפיס לירות. "זה עדיין המצב במדינות עצמאיות כמו ישראל, בריטניה וארה"ב למשל. ברגע שאתה מצטרף לאיחוד מטבע, זה כבר לא אפשרי. וזה יוצר בעיה. כי המדינות האלה לא יכולות להבטיח למחזיקי האג"ח שתמיד יהיה להן כסף לשלם להם".

"אי־הוודאות הזאת", מסביר דה גראו, "יוצרת משברים שמלבים את עצמם. ברגע שמחזיקי האג"ח מתחילים לאבד את האמון בממשלה, למשל בגלל שהגירעון שלה עלה, הם מתחילים לחשוש: 'אולי לממשלה לא יהיה כסף לשלם לי, בגלל שהיא לא יכולה ליצור את הכסף'. ואז מה שקורה הוא שהם מוכרים את האג"ח בפאניקה. באותו רגע הם יוצרים משבר. שערי הריבית עבור מדינות אלה עולים, ובמקביל, הן מאבדות את הנזילות שלהן - המשקיעים מעבירים את המזומן למדינות אחרות, והממשלה מתקשה להשיג כסף. במילים אחרות, עצם החשש שלממשלה לא יהיה כסף מוביל למצב שבו לממשלה אין כסף. זו נבואה שמגשימה את עצמה. וזה יכול להיות דבר מסוכן ביותר".

שובו של הכאוס? רכבת האימים האירופית לא באמת נעצרה אם היה נדמה שגוש היורו הצליח להשתלט על משבר החוב, נתונים חדשים על אבטלת שיא ומבוי סתום בבחירות באיטליה ניערו את הממשלות מהאשליה והחזירו את הפחד והבלבול לקדמת הבמה ארז רומס, מיכל פופובסקי, תמר טוניק ויואב בורנשטיין, 2 תגובות לכתבה המלאה 

וכאן מגיע חומר הנפץ במחקר של דה גראו, שמכה הדים מאז התפרסם לפני כשבועיים. הגרסה המקובלת למשבר היא שהשווקים פשוט הגיבו למציאות העגומה במדינות דרום אירופה. המשקיעים שמו לב שלכלכלות האלה יש יותר מדי חוב ופחות מדי צמיחה, ובתגובה דרשו מהן לשלם יותר ריבית על האג"ח שהן מנפיקות. במילים אחרות: המשקיעים קראו נכון את המפה, ולכן הריביות עלו. זה הסבר משכנע, אבל דה גראו טוען שיש איתו בעיה אחת: הוא מוטעה. לפי דה גראו, כמו שמשקיעים בשוק המניות יכולים להיכנס לפאניקה, כך גם משקיעים באג"ח ממשלתיות יכולים לקבל החלטות שמנותקות מהמצב הכלכלי בפועל. לראיה הוא מביא עדות מוחצת: הריביות שמדינות כמו ספרד ואיטליה נדרשות לשלם צנחו דרמטית בחודשים האחרונים. האם זה בגלל שמצבן השתפר? לא. הרי החובות שלהן רק תפחו מאז 2011, והמיתון העמיק. מה שקרה הוא שנגיד הבנק האירופי המרכזי מריו דראגי התעורר והכריז שיעשה הכל כדי להציל את גוש היורו, ויספק נזילות אם צריך. המשקיעים נרגעו, והריבית צנחה. הבעיה היא שבזמן הפאניקה, לפני שנתיים, מדינות דרום היורו סבלו מחוסר נזילות ועמדו על סף חדלות פירעון, והבנק האירופי המרכזי לא עשה דבר כדי להרגיע את המשקיעים. כמעט כל מקבלי ההחלטות חשבו שהשווקים צודקים, ושהמסקנה בלתי נמנעת: צריך לטפל בבעיית החוב ובחדיפות. ככל שהריביות בשווקים היו גבוהות יותר, כך צעדי הצנע שנדרשו מהמדינות היו חריפים יותר. "זה מה שקרה בדרום אירופה, והמחקר שפרסמתי מראה את זה: הפאניקה בשווקים דחפה את המדינות האלה לצנע חריף, והוא גרם למיתון עמוק, שהקטין עוד יותר את הכנסות הממשלה. ומה שקרה הוא שהגירעון בתקציב אפילו לא ירד. כך נוצר מעגל קסמים".

"בזמן מיתון צריך להמריץ את הכלכלה, לא צנע"

דה גראו הוא אולי כלכלן בולט, אבל הוא רק קול אחד במקהלה של כלכלנים שמנסה להסביר כבר שנתיים שהמדיניות שמכתיבים קברניטי גוש היורו, בבריסל, בברלין ובפרנקפורט, פשוט שגויה. גם הוא חושב שבטווח הארוך יש להתמודד עם בעיית החובות. אבל לא מיד. בזמן מיתון הדבר הנכון הוא להמריץ את הכלכלה, בדיוק להפך ממדיניות צנע.

אז מה קרה? למה מקבלי ההחלטות התעלמו מהעצות האלה?

"זה מאוד משונה. היתה השפעה גדולה לתיאוריה שאומרת שכאשר המדינות האלה יאמצו מדיניות צנע, זה ייצור אמינות, וירגיע את השווקים. כלומר, השווקים יראו את צעדי צנע, ויגידו: 'או.קיי, עכשיו אנחנו מרוצים, נוריד את שערי הריבית'. למרבה הצער, התיאוריה הזאת לא עובדת, ולא עבדה. כל מה שראינו הוא כניסה לסחרור גדול יותר. אבל מסיבה כלשהי מקבלי ההחלטות ממשיכים לדבוק בתיאוריה הזאת, שאין לה שום תמיכה בשטח. אותי מאוד מפתיע איך אנשים מעשיים יכולים להיות מושפעים כל כך מתיאוריה שגויה. זה כאילו הם חיים במגדל השן. אני בעצמי הרי אקדמאי, אני פרופסור, ולעתים קרובות אומרים לי שאני חי במגדל השן. באיחוד האירופי נראה שדווקא האנשים המעשיים, מקבלי ההחלטות מנותקים לחלוטין משאר החברה. לרוע המזל, הם מקבלים החלטות עבור כולנו".

מי שמחפש עדויות למצב שאותו מתאר דה גראו יכול למצוא אותן בהצהרה של אולי רן, הנציב האירופי לענייני כלכלה, מלפני כשבועיים. "מוכרחים להישאר בנתיב הרפורמה, ולהימנע מאובדן מומנטום", הכריז רן, "כי זה יכול לערער את התפנית באמינות, שנמצאת בעיצומה, ולעכב את הגידול בצמיחה וביצירת המשרות". במילים אחרות, מה שחשוב הוא להשיג אמינות בשווקים, והדרך לכך היא צנע. המסר הזה, אגב, חורג מגבולות גוש היורו. גם ממשלת בריטניה, ששוב שוקעת במיתון, מתעקשת על המשך מדיניות הצנע, אף שהגירעון שלה רק גדל.

לאחרונה יש המדברים על סכנת מיתון בישראל. כמו שהזכרת, לנו יש מטבע משלנו. האם לאירופה יש לקח עבורנו?

"באופן כללי, כשאתה נכנס למיתון, זה בדרך כלל לא הזמן הנכון להתחיל תוכנית צנע חריפה. אם יש לכם מטבע משלכם, אז במצב של מיתון אתם לא צריכים לפחד להשתמש בשילוב של תמריצים תקציביים ומדיניות מוניטרית מרחיבה כדי לייצב את הכלכלה קצת. אנשים עשויים לטעון שישראל תיכנס לאינפלציה, אבל בדרך כלל במיתון סכנת האינפלציה מאוד נמוכה".

"בצפון אירופה אין נכונות לעזור למדינות האחרות"

לסיום שיחתנו אנחנו עוברים למישור הפוליטי. דה גראו עצמו כיהן בעבר בשני בתי המחוקקים של בלגיה, ועכשיו הוא מביע חשש עמוק מההתפתחויות הפוליטיות באירופה. "מה שראינו באיטליה, ואני חושש שיכול לקרות גם במקומות אחרים, הוא שצנע חריף שנכפה מלמעלה על ידי מקבלי ההחלטות האירופים, מוביל לתגובת נגד פוליטית, ופותח את הדלת למפלגות קיצוניות. לפעמים אלה יכולות להיות מפלגות קיצוניות שנראות סימפטיות, כמו במקרה של בפה גרילו, שאומר 'לא' לפוליטיקה מסורתית, ודוחה את תוכנית הצנע שגורמת לסבל לאיטלקים. גם זה משהו שתוכניות הצנע יוצרות: סביבה שבה סוג כזה של פוליטיקאים יכול לעלות. וגם במדינות אחרות יכולים לקום אנשים עם יוזמה ולהבחין שהציבור לא מרוצה מצעדים שמובילים להרבה סבל, ולא מציעים סיכוי לשיפור. זה יוצר סביבה פוליטית שאנשים יצירתיים יכולים לנצל כדי ליצור תנועות המונים. וזה אכן קורה. זה הסיכון שאנחנו ניצבים בפניו, ואנחנו לא צריכים להיות מופתעים מכך שזה קורה. זה היה צפוי”.

ואיך הסיפור הזה ייגמר?

"למרבה הצער, בצפון אירופה אין נכונות לקחת אחריות ולומר: 'אנחנו הולכים לעזור למדינות האלה, על ידי מתן תמריצים לכלכלה'. אני לא רואה שום נכונות לעשות את זה, ואני חושש שהגישה תמשיך להיות: 'צנע וסבלנות, עד שבשלב מסוים תראו אור בקצה המנהרה'. לרוע המזל, בינתיים הסבלנות במישור הפוליטי נשחקת. וכתוצאה, המדינות האלה מתערערות משמעותית”.