חידת העובדים המיואשים

היו ימים שבהם אמריקה היתה גן עדן ליזמים שחולמים בגדול, ימים שבהם עובדים קפצו על ההזדמנות הראשונה לקדם את הקריירה, והכלכלה היתה מגרש משחקים יצרי ודינמי. בקיצור, היו ימים שבהם ארצות הברית היתה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

אבל הזמנים השתנו. ארה"ב הזדקנה, חברות ענק השתלטו על כל חלקה טובה בכלכלה, והממשלה הטביעה את כל העסק ברגולציה משתקת. הכלכלה האמריקאית כבר לא דינמית ויש לכך תוצאות: יותר ויותר אזרחים פשוט יצאו מהמשחק ונפלטו משוק העבודה.

ג'נט ילן יו"ר הפדרל ריזרב צילום: איי פי

כך לפחות טוען מחקר אחד מדובר שהוצג בסוף השבוע שעבר בכנס הפדרל ריזרב בג'קסון הול בארה"ב, אירוע יוקרתי שנחשב לפגישת הפסגה השנתית של בכירי הבנקאים המרכזיים בעולם. המחקר הזה הוא חלק מוויכוח רחב יותר שמסעיר את הכלכלנים מאז פרוץ המשבר הכלכלי, ובבסיסו הניסיון לפענח את תעלומת החולשה המתמשכת של כלכלת ארה"ב.

זו לא רק חידה תיאורטית. מדובר בשאלה שמעסיקה רבות את מקבלי ההחלטות, שצריכים להכריע איך לנווט את כלכלת ארה"ב. התשובה לשאלה הזו תורגש גם הרחק מאמריקה.

כלכלה בהסתיידות

והנה המספרים מאחורי התעלומה הכלכלית. שש שנים אחרי פרוץ המשבר הפיננסי יש לכאורה סיבה לאופטימיות. שיעור האבטלה יורד בעקביות. משיא של 10% בעיצומו של המשבר ל־6% היום. העניינים חוזרים לשגרה.

או שלא. כי מאחורי שיעור האבטלה הצונח מסתתרת תופעה אחרת, מטרידה הרבה יותר. שיעור גדל והולך מהאמריקאים פשוט לא משתתף בכוח העבודה, ולכן גם לא נכלל בחישובי האבטלה. שיעור ההשתתפות בכוח העבודה צנח אחרי המשבר לפחות מ־60%, שפל שממנו טרם התאושש. רק שישה מכל עשרה אמריקאים בגיל העבודה משתתפים בשוק התעסוקה. השאלה הגדולה היא למה?

תשובה אפשרית אחת מגיעה מכיוונם של הכלכלנים סטיבן דיוויס וג'ון הלטיוונגר, שהמחקר המדובר שאותו הציגו בג'קסון הול מצייר תמונה של כלכלה שקפאה על שמריה. שוק העבודה, הם טוענים, הפך בעשורים האחרונים לפחות נזיל: פחות מקומות עבודה נוצרים או נעלמים מדי שנה ופחות עובדים מחליפים מקום עבודה. את המחיר משלם מי שטרם השתלב במשחק: כששוק העבודה קשיח, פחות אנשים מצליחים להיכנס למעגל התעסוקה.

מה גרם להסתיידות הכלכלה האמריקאית? דיוויס והלטיוונגר מציעים שלל הסברים: אמריקה מזדקנת ועובדים מבוגרים לא נוטים להחליף מקומות עבודה. במקביל, פחות עסקים חדשים נוסדים מדי שנה, והחברות האמריקאיות מתבגרות ובמקביל גם מתנפחות. וולמארט, ענקית הקמעונאות שהחליפה אינספור חנויות קטנות באמריקה, נוסדה כבר לפני 52 שנה ומעסיקה לא פחות מ־1.3 מיליון עובדים ב־4,000 סניפים.

זאת ועוד. למעסיקים יש בימינו יותר מידע על המועמדים: מדירוג האשראי שלהם ועד לפוסטים מביכים בפייסבוק. התוצאה היא יותר בררנות מצד המעסיקים ופחות הזדמנויות למציאת עבודה חדשה. לקינוח, שני הכלכלנים (שאחד מהם, דיוויס, מלמד באוניברסיטת שיקגו, מעוז השוק החופשי) מצביעים על רגולציה ממשלתית גוברת, שתורמת גם היא לקיפאון בשוק העבודה.

כך נוצר מעגל קסמים, שמשפיע במיוחד על עובדים צעירים או עובדים ללא הכשרה מקצועית. ככל ששוק העבודה פחות נזיל, כך קשה יותר לעובדים חדשים למצוא עבודה ולרכוש כישורים, ולכן יהיה להם קשה יותר למצוא עבודה בעתיד. בסופו של דבר הם לא משתלבים בשוק התעסוקה: "חוסר תעסוקה היום מוביל לחוסר תעסוקה מחר".

שתי בועות וסינים

למה כל זה חשוב? בגלל השורה התחתונה. אם הניתוח שלהם נכון, קובעים דיוויס והלטיוונגר, אז שוק העבודה באמריקה ניצב בפני מכשולים רציניים עוד הרבה לפני המיתון הגדול. ומאותה סיבה, אם שוק העבודה לא יחזור להיות נזיל, לא סביר ששיעורי התעסוקה ישובו לעלות.

האם המחקר הזה מספק תשובה מכרעת? לא ממש. מול מחקרים כאלה עולה טענה מתבקשת: אם יש בעיות עומק בשוק העבודה האמריקאי כבר כמה עשורים, שואלים המבקרים, איפה בדיוק הן הסתתרו? איך זה שדווקא בזמן המיתון הגדול התגלו 'במקרה' כל מגמות העומק שאיש לא הבחין בהן לפני כן? יותר סביר, הם טוענים, שההסבר פשוט יותר. הכלכלה סובלת מהאטה חריפה, אין ביקושים, אין עבודה, ואנשים פשוט התייאשו. לא ולא, משיב הצד השני: המשבר פשוט הציף את כל חוליי הכלכלה. וכך הוויכוח נמשך ונמשך.

ייתכן, כמובן, ששני הצדדים צודקים. זה מה שטוען, למשל, דיוויד אוטור, מכלכלני העבודה הבולטים בארה"ב, שהשתתף גם הוא במפגש בג'קסון הול. לפי אוטור, שוק העבודה האמריקאי נפגע משתי מהלומות שונות: מצד אחד התפוצצות בועת הדוט.קום ואז קריסת שוק הנדל"ן, אירועים שגרמו לגלי הדף אדירים בכלכלה; ומצד שני הגלובליזציה, שהביאה לתחרות גוברת עם עובדים מסין. גם גורמי עומק וגם משברים זמניים.

מי שתצטרך להכריע בוויכוח הזה היא ג'נט ילן, יו"ר הפדרל ריזרב, בעצמה מומחית לשוק העבודה. אם החולשה בשוק העבודה היא עניין זמני, יש בהחלט מה לעשות: כמו למשל, לשמור על ריבית נמוכה שתאפשר למשק לצמוח ולשוק העבודה להשתקם.

מנגד, אם החולשה תשתיתית יותר, מדובר בבעיה שלא ניתן לפתור באמצעות שערי הריבית. במקרה כזה, ריבית נמוכה יותר יכולה להביא לאינפלציה מבלי לסייע לעובדים.

ילן סירבה להתחייב

בנאום שנשאה בג'קסון הול סירבה ילן להתחייב. המסר שלה, כמיטב מסורת הבנקאים המרכזיים, היה "נחכה ונראה". היא הזכירה שבפד סבורים כי עדיין יש מקום להתאוששות בשוק העבודה (וזו סיבה לשמור על ריביות נמוכות), ומנגד הבהירה שהכל תלוי בנתונים מהשטח. כך או כך, המסקנה של ילן תורגש גם הרחק מוושינגטון: שערי הריבית של הפד הם גורם רב־עוצמה שגם בנק ישראל צריך להתחשב בו.

מה יעצב את ההחלטה של ילן? לא רק נתוני האבטלה או התעסוקה בארה"ב, אלא גם נתוני השכר. בנאום אחר, שאותו נשאה בחודש יולי, הבהירה ילן שלהשקפתה יש מקום לעליית שכר בקרב העובדים. לדעתה, זו תהיה התפתחות חיובית: עליית שכר תהיה לא רק סימן לשוק עבודה בריא יותר, אלא גם תתמוך בכלכלה דרך יצירת ביקושים.

עבור בנקאים מרכזיים, שבדרך כלל חוששים מאינפלציה, זו עמדה מרחיקת לכת. כפי שפול מקאולי, הכלכלן הראשי של ענקית הקרנות פימקו כתב לאחרונה, המסר של ילן הוא ש"המלחמה של הבנקים המרכזיים על האינפלציה הסתיימה בניצחון כבר לפני הרבה זמן, והגיע הזמן שהעובדים יזכו לטעום מפירות השלום".