שוֹק בשוּק העבודה: לאן נעלם האחד במאי?
פועלי כל העולם התאחדו? לא בטוח שזה מספיק. בעולם של מונופולים עצומים, מאות מיליוני עובדים חדשים וכלכלת שיתוף בנוסח אובר, יש מי שמחפש פתרונות חדשים לאי־השוויון במערב. ייתכן שהתשובה נמצאת מתחת לפנס
פועלי כל העולם התאחדו? לא בטוח שזה מספיק. בעולם של מונופולים עצומים, מאות מיליוני עובדים חדשים וכלכלת שיתוף בנוסח אובר, יש מי שמחפש פתרונות חדשים לאי־השוויון במערב. ייתכן שהתשובה נמצאת מתחת לפנס
- הכישורים החברתיים הזניקו את הנשים לצמרת שוק העבודה
- חוקר האי-שוויון מהמובילים בעולם: "הניסוי האמריקאי נכשל"
- כוח הקנייה מטפס, אבל רוב העובדים נותרו מחוץ לחגיגה
מצד אחד, אי־השוויון מזנק, ונתח גדל והולך של ההכנסות מגיע לידי העובדים בצמרת. מצד שני, כוחם של האיגודים הולך ופוחת. בהשוואה לשיא כוחם, בשנות החמישים והשישים, שיעור העובדים החברים באיגודים ירד דרמטית. "כשהאיגודים חלשים, ההכנסות הכי גבוהות מטפסות עוד יותר", כך קבע דו"ח של מכון המחקר הוושינגטוני הליברלי EPI בסוף השנה שעברה.
1. המסקנה מתבקשת, לפחות לכאורה: אם רוצים להקטין את אי־השוויון, צריך לחזק את האיגודים. הבעיה היא שבפועל זה לא כל כך פשוט. כך טוען פרופ' ברנקו מילנוביץ', כלכלן מאוניברסיטת CUNY, ואחד מחוקרי אי־השוויון הידועים בעולם. האיגודים, כתב מילנוביץ' בשנה שעברה, נחלשו לא רק בגלל מדיניות ממשלתית מכוונת, כזו שאפשר להפוך, אלא גם בגלל שהכלכלה המערבית עצמה השתנתה. פחות אנשים עובדים בתעשייה, ויותר אנשים מועסקים בעבודות שירות. פחות עובדים מרוכזים יחד במפעל גדול או בקומת משרדים ענקית, ויותר אנשים עובדים במשרד קטן או בכלל עובדים מהבית. כשהעובדים מפוזרים, קשה יותר לארגן אותם.
וזה לא הכל. יש גם עניין של ביקוש והיצע. מאות מיליוני העובדים האסייתים שהצטרפו לכלכלה העולמית בעשורים האחרונים, ומאות מיליוני העובדים האפריקאים שעוד יצטרפו אליה, מגדילים את היצע העובדים, וכך מחלישים את כוח המיקוח של העובדים במערב.
כל הגורמים האלה, לפי מילנוביץ', מקטינים את היכולת ליישם פתרונות של המאה העשרים במאה ה־21. אז איזה פתרונות כן יכולים לעבוד לטובת העובדים בני מעמד הביניים כיום? למילנוביץ' יש שלל הצעות. חלקן מנסות להזיז את המטוטלת בחזרה, ולאזן מעט בין העובדים לבין בעלי ההון. למשל, באמצעות שיתוף העובדים בבעלות על החברה בה הם מועסקים.
יש בזה הגיון. אם בעלי ההון, המעסיקים, הם המרוויחים הגדולים של הכלכלה בימינו, אז דרך אחת להתמודדות עם אי־השוויון היא לתת לשכירים חלק מהבעלות על החברות, וכך לצרף גם אותם, במידה מסוימת, לשורות בעלי ההון. למשל, באמצעות תוכניות אופציות לעובדים, כמו אלו שמקבלים מנהלים בכירים או עובדים בענף ההייטק.
2. אבל הנה בעיה אפשרית: מה אם אפילו "עובדים" הוא מושג ששייך למאה ה־20? אולי העתיד שייך דווקא לחברות כמו אובר, שמקשרות בין נוסעים שמחפשים מונית לנהגים שמחפשים עבודה – אבל לא מעסיקות את הנהגים האלה. מבחינתה, אובר היא רק הפלטפורמה הטכנולוגית שמקשרת בין הנהג שמחפש לקוח מצד אחד, לנוסע שמחפש מונית מצד שני. זה מה שנקרא כלכלת השיתוף, או לחלופין כלכלת החלטורה. בכלכלת השיתוף, אין לך בעצם מעסיק. במקום זאת, יש חברה כמו אובר שמקשרת בינך לבין מי שקונה את שירותיך, והכל באדיבות מחשוב הענן והסמארטפון.
גם בזה יש היגיון כלכלי. כל המבנה הנוכחי של עולם התעסוקה, שבו חלק ניכר מהאוכלוסייה מועסק בחברות, ומקבל תלוש משכורת בסוף החודש, נולד כתוצאה מאילוצים. לקנות מוצרים ושירותים בשווקים זה דבר שגוזל זמן ומאמץ. לחפש, להתמקח, לחתום על חוזה – לכל אלה יש עלויות. ולפעמים, במקום להישען על השווקים, זול יותר להקים חברה, לשכור עובדים, ולעשות דברים בעצמך. זו, על קצה המזלג, התובנה שהקנתה לכלכלן רונלד קוז את פרס נובל ב־1991.
הפגנה בוול סטריט לרגל 1 במאי, ב-2012 צילום: טלי שמיר
אבל הנסיבות השתנו. כך מסביר יוחאי בנקלר, פרופ' למשפטים באוניברסיטת הרווארד ומנסח נלהב של מהפכת האינטרנט, שהפך בשנים האחרונות לסקפטי יותר. "הקישוריות חובקת העולם של האינטרנט הקטינה את העלות שכרוכה בקישור בין המשאבים לאנשים שזקוקים להם", כך כתב בנקלר בפייננשל טיימס, עוד ב־2015. וכשכבר לא כל כך יקר לבצע עסקאות בשוק, פתאום סיבת הקיום של החברות הולכת ומתערערת. במקום לארגן את הפעילות הכלכלית באמצעות פירמות שמעסיקות אנשים, אפשר לקנות שירותים ישירות מאנשים אחרים, כמו מנהגים של אובר, או משלל פרילנסרים אחרים שאותם אפשר למצוא בקלות ברשת.
הבעיה, מזכיר בנקלר, היא שמבחינת העובדים, חברות מספקות לא רק תעסוקה אלא גם הגנה מתהפוכות השוק: הן משלמות שכר מדי חודש, מאפשרות חופשת מחלה, ומספקות הכשרה מקצועית.
אלה לא דברים מובנים מאליהם. כשאתה חשוף לבדך לשווקים, הסיכון שמוטל עליך גדול הרבה יותר. אם זו המציאות שמחכה ליותר ויותר עובדים, אולי צריך להיערך אליה בהתאם. למשל, ליצור קטגוריות חדשות של עובדים שייהנו מהגנות חדשות בחוק. או אולי בעצם לנתק כליל את רשת הביטחון החברתית ממקום העבודה. כך מציעה פרופ' אורלי לובל, משפטנית מאוניברסיטת סאן דייגו, במאמר שפירסמה לאחרונה. לובל, ישראלית במקור, משתמשת בדוגמה של ישראל כדי להזכיר לאמריקאים שאין חובה שביטוח בריאות יגיע דווקא מהמעסיק. קובעי המדיניות, היא מדגישה, צריכים להתעורר למציאות החדשה.
3. עלייתה של כלכלת השיתוף היא התפתחות מסעירה, מלהיבה ומטרידה כאחד. זה מה שנקרא בעמק הסיליקון "שיבוש". אבל גם אם כך נראה העתיד של שוק העבודה, אנחנו עדיין לא שם. המסקנה הזו עולה, למשל, ממחקר של הפרופסורים לורנס כץ מהרווארד ואלן קרוגר מפרינסטון, שניים מכלכלני העבודה המובילים בארצות הברית. במאמר שפרסמו לפני שנה וחצי, ונשען בין היתר על סקר מקיף בקרב אלפי עובדים, כץ וקרוגר מצאו עלייה דרמטית במספר האמריקאים המתפרנסים במה שהוגדר על ידם כהסדרי עבודה אלטרנטיביים. אבל כשצוללים לנתונים, מגלים שרק חצי אחוז מהאמריקאים מתפרנסים מכלכלת השיתוף, באמצעות חברות כמו אובר או ליפט.
יוחאי בנקלר צילום: cc by Joi Ito במאמרים שפירסם בחודשים האחרונים, קרוגר מתמקד בתופעות אחרות, כמו מיזוגי ענק, שימוש גובר בסעיפי אי תחרות בחוזי עבודה, וגם הסכמים בין סניפים של רשתות גדולות, לא לגנוב עובדים זה לזה. ביחד, כל אלה מגדילים את כוחם של המעסיקים מול העובדים. הממדים המדויקים של הריכוזיות הגוברת ושל הכוח המצטבר בידי המעסיקים עדיין לא ברורים, קרוגר כותב במאמר שפירסם בפברואר עם אריק פוזנר, פרופ' למשפטים מאוניברסיטת שיקגו (וחסיד נלהב של השוק החופשי), "אבל אין כמעט ספק שהתמורות בכוחות השוק תרמו לאי־שוויון, לקיפאון בשכר, ולצמיחה כלכלית מדשדשת".
כאשר הכוח המרוכז בידיהם מאפשר למעסיקים לדחוף למטה את שכר העובדים, יכול להיות שיש מקום להעלות את שכר המינימום. או לפחות, יש פחות סיבה לחשוש מההשלכות השליליות של העלאה כזאת. המסקנה הזו זוכה ללא מעט דיונים בקרב כלכלנים לאחרונה, אבל קרוגר ופוזנר מבקשים להזכיר גם אפיקים אחרים להתמודד עם התופעה, כמו חוקי הגבלים עסקיים, אכיפת תקנות עבודה, השקעה בתחבורה (שתגדיל גיאוגרפית את שוק העבודה), וכן, גם חוקים שקשורים לאיגודים מקצועיים. דווקא במקרה הזה, כלים של המאה העשרים יכולים לעשות את העבודה.
