כשפיקטי הזדקן

פיקטי מציג את עצמו כאופטימיסט וגם מציע פתרון שיהפוך את המגמה: מס עולמי על ההון. אבל למי שאינו קונה את הפתרונות האוטופיים של הכלכלן הצרפתי, המסקנה ברורה. המאה ה־21 אינה שייכת לעובדים אלא לבעלי ההון.

ואולם עכשיו מגיע מחקר חדש שקובע בדיוק את ההפך: העתיד שייך דווקא לעובדים, ו"פיקטי הוא היסטוריה, לא העתיד הבלתי נמנע". בעשורים הקרובים דווקא לעובדים יהיה יותר כוח מיקוח, והשכר שלהם צפוי לעלות. זה פשוט עניין של היצע וביקוש. במאה ה־21, מתברר, יהפכו העובדים למצרך נדיר.

כוח רב־עוצמה

המסקנות האלה מגיעות מכיוונו של פרופ' צ'רלס גודהארט, מרצה בלונדון סקול אוף אקונומיקס היוקרתי, בעברו בכיר בבנק המרכזי של בריטניה, וכיום יועץ כלכלי בכיר לבנק ההשקעות מורגן סטנלי. המחקר מכה הגלים של גודהארט, שפרסם עם אנליסטים של הבנק לפני כחודשיים, קובע שהמפתח להבנת עליית אי־השוויון בעשורים האחרונים וגם להיפוך הצפוי בשנים הקרובות טמון בכוח רב־עוצמה, שלפעמים אינו מקבל תשומת לב ראויה: הדמוגרפיה.

מדובר בהיגיון כלכלי פשוט: אם יש הרבה עובדים שמתמודדים על כל משרה, אפשר להציע להם שכר נמוך. לפי גודהארט, כשלוקחים צעד אחורה ומסתכלים על הכלכלה הגלובלית, רואים שזה בדיוק מה שקרה בעשורים האחרונים: העולם נשטף בזרם אדיר של עובדים.

חלק מהעניין נובע מכך שאנשים הפסיקו להביא ילדים לעולם, או לפחות הורידו את קצב ההולדה. אחרי עשורים של גידול מהיר באוכלוסייה, התחיל שיעור הילודה לרדת בעשורים האחרונים. בהתחלה במערב, ואחר כך גם בשווקים המתעוררים. בשלב הזה טרם התחילה האוכלוסייה להזדקן. כך נוצר חלון דמוגרפי שבו חלק גדול מאוד מהאוכלוסייה נמצא בגילי העבודה.

ואולם על כל זה מאפיל אירוע חשוב הרבה יותר: נפילת הגוש הקומוניסטי, שהביאה להצטרפות מאות מיליוני עובדים לשוק העבודה העולמי ממזרח אירופה ומסין. מדובר במספרי ענק: בשנת 1990 היו בסין ובמזרח אירופה 820 מיליון בני אדם בגיל העבודה. בכלכלות המפותחות, לעומת זאת, היו באותה שנה רק 685 מיליון בני אדם בגיל העבודה. כך קרה שכוח העבודה שמתחרה בשוק העולמי יותר מהכפיל את עצמו בן לילה, ועידן הזהב של הגלובליזציה החל. המשמעות, לפי גודהארט, חד־משמעית: "אם אספקת העבודה מזנקת, המחיר שלה (כלומר השכר), ייפול". יותר עובדים התמודדו על כל מקום עבודה, השכר שלהם החל לדרוך במקום, ובעלי ההון הם שהרוויחו מהמצב, וחלקם בהכנסה העולמית הלך וגדל.

"המגמות הדמוגרפיות היו אחד הגורמים העיקריים לאי־השוויון הגובר בעשורים האחרונים", מסכם גודהארט ושולח חץ כלפי פיקטי: "אין לזה שום קשר לנטייה הטבעית של התשואה על ההון להיות גבוהה יותר מהצמיחה" — המנגנון המפורסם שבאמצעותו פיקטי מסביר למה העשירים התעשרו מהר יותר מכל השאר.

האוכלוסייה גדלה באטיות

אבל עכשיו, מסביר גודהארט, כל זה הולך להשתנות. "אם המגמות הדמוגרפיות העולמיות גרמו לאי־שוויון גבוה יותר, אז ההיפוך שלהן יכול גם להקטין את אי־השוויון". וזה בדיוק מה שקורה היום: האוכלוסייה העולמית עדיין גדלה, אבל בקצב אטי יותר ויותר. העולם מזדקן, והמשמעות היא לא רק שחלקה של האוכלוסייה שנמצא בגיל העבודה ילך ויקטן, אלא גם שחלק הולך וגדל מהעובדים יידרש לטפל בזקנים.

תומס פיקטי צילום: רויטרס

בעולם המאפיר של העשורים הקרובים, חוזה גודהארט, אנחנו צפויים לראות עלייה בשכר, ולא רק בגלל המחסור בעובדים, אלא גם בגלל מאבק בין הדורות. "ככל שיגדל מספרם של המבוגרים, כך יגדל גם הכוח הפוליטי שלהם", הוא מסביר. הצעירים אולי לא ייהנו מאותו כוח מספרי, אבל כן תהיה להם שליטה על סחורה שהולכת ומתמעטת: כוח העבודה. "הפיצוי על אובדן הכוח הפוליטי לטובת האוכלוסייה המזדקנת עשוי להיות משכורות גבוהות יותר לעובדים". עוד מוסיף גודהארט וחוזה את שובה של האינפלציה (בניגוד לתחזיות הדפלציה שרווחות בימינו), את סוף עידן הריביות הנמוכות, וגם עלייה במסים שתידרש כדי לתמוך באוכלוסייה המזדקנת.

מה יכול לגרום לגודהארט להתבדות? עלייה במספר המבוגרים מעל גיל 65 שממשיכים לעבוד למשל. זו ממילא המגמה ב־20 השנים האחרונות, אבל כדי להפוך אותה למשמעותית דרושים צעדים כמו קיצוץ בפנסיות, העלאת גיל הפרישה ושיפור ניכר בהשכלת העובדים. הצצה חטופה ברשימת "הפתרונות" האלה, קובע גודהארט, מספיקה כדי לראות כמה קשה יהיה ליישם אותם. "ולמרות כל הרעש סביב נושא ההגירה", הוא ממשיך, "היא פשוט לא משמעותית מספיק כדי להשפיע על הכלכלה העולמית". לקינוח הוא קובע ש"לא תהיה עוד 'סין' עוד הרבה זמן, אם בכלל". להודו ולאפריקה, שני האזורים בעולם שעדיין אינם מזדקנים, פשוט אין התשתית שתאפשר להן לתפוס במהירות את אותה משבצת בכלכלה העולמית.

ואולם בניתוח של גודהרארט יש חור ענק שגם הוא מודה בו בחצי פה: הרובוטים. וליתר דיוק, הטכנולוגיה. הרי בעתיד, כך מזהירים אותנו מכל עבר, הרובוטים והמחשבים שנעשים מתוחכמים וזולים מרגע לרגע פשוט ישתלטו על מקומות העבודה שלנו. ואם את העובדים אפשר להחליף ברובוטים, אין סיבה מיוחדת להעלות את השכר שלהם. לגודהארט אין הרבה להגיד על זה: "אנחנו נמנעים מלגעת בכיוון העתידי של החדשנות", הוא כותב, "כי קשה לחזות ולמדוד אותו".

עובדים יוחלפו בציוד

יש מי שכן מנסה לחזות את כיוון הטכנולוגיה, והחזון הזה אינו נראה טוב מבחינת העובדים. כך למשל בנק אוף אמריקה, בדו"ח שפרסם בשבוע שעבר, מעריך שעד שנת 2025 יבצעו רובוטים 45% ממשימות הייצור, לעומת 10% היום. מחקר אחר, שפרסמו לפני חצי שנה אנשי מחלקת המחקר של סיטי עם חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד, צופה שבתוך שני עשורים מחשבים ורובוטים עשויים להשתלט על 47% מהמשרות הקיימות וקובע מפורשות: "ככל שהטכנולוגיה תאפשר להחליף עובדים בציוד, כך אי־השוויון עתיד לגדול".

ואולם יש משהו משותף לדמוגרפיה ולטכנולוגיה: אלה מגמות אדירות שקשה לעמוד בדרכן. יש מי שמזכיר שאולי נוח למחלקות המחקר של הבנקים להתמקד בהן ולא בהיבטים אחרים של אי־השוויון, שדווקא פתוחים להתערבות פוליטית. למשל, הזינוק בשכר במערכת הפיננסית בעשורים האחרונים ורווחי העתק שהיא רושמת. מי שכן נגע בנושא היא מחלקת המחקר של קרן המטבע הבינלאומית, שמצאה בשנה שעברה שאפשר להסביר לפחות חצי (ואולי הרבה יותר) מרווחי העתק – 80 מיליארד דולר – של שמונת הבנקים ה"גדולים מכדי ליפול" באמצעות הערבויות הלא רשמיות שהמדינה נותנת להם. בין הבנקים האלה, אגב, אפשר למצוא את סיטי, בנק אוף אמריקה, וגם את מורגן סטנלי.