מחיר הקידמה: רובוטים עובדים בשחור

הצונאמי בדרך

מה עושים? לביל גייטס, מייסד מיקרוסופט והאדם העשיר בעולם, יש רעיון: למה לא להטיל מס על הרובוטים? ״כיום״, כך מסביר גייטס, ״עובד אנושי במפעל שמרוויח 50 אלף דולר בשנה משלם מסים על ההכנסה שלו: מס הכנסה, ביטוח לאומי, כל הדברים האלה. אם מביאים רובוט כדי לעשות את אותה עבודה, היית מצפה שנטיל על הרובוט מס בשיעור דומה״.

ביל גייטס צילום: בלומברג

מאז שגייטס העלה את ההצעה בראיון בחודש שעבר, הרעיון של מס על רובוטים זוכה לדיון ער בקרב כלכלנים וגם בעמק הסיליקון. למעשה, כמעט כולם אומרים שזה רעיון רע. מס על רובוטים, מסבירים המבקרים, עשוי להאט את קצב ההתקדמות הטכנולוגית. התשובה של גייטס: אולי דווקא כדאי שנאט קצת את הקצב.

למה להטיל מס על הרובוטים? קודם כל, כי צריך את הכסף. בחזון של גייטס, העובדים שיוחלפו בעתיד הלא כל כך רחוק על ידי רובוטים יתפנו לעשות דברים אחרים. למשל, לסייע לקשישים, להקטין את מספר התלמידים בכיתה, לעזור לילדים עם צרכים מיוחדים. כל אלה הם תחומים שבהם ״אמפתיה והבנה אנושית הם מאוד חשובים״, לפי גייטס, ויש בהם גם מחסור גדול בעובדים.

הבעייה היא שצריך לממן את השכר של העובדים בתחומים האלה. איך? באמצעות מס על הרובוטים. גייטס מסביר שלמס הזה יכולות להיות כל מני צורות. למשל, מס על העלייה ברווחי החברות שמשתמשות ברובוטים, או מס על רכישת הרובוטים עצמם.

המבקרים ממהרים להצביע על פגמים בתוכנית. יש מי שמעלה בעיות פרקטיות. למשל שר האוצר האמריקאי לשעבר פרופ׳ לארי סאמרס, שמסביר שאם מדינה אחת תחליט להטיל מסים על רובוטים, פס הייצור פשוט עשוי לעבור למדינה אחרת. ומעבר לזה, הוא מוסיף, יש למטבע שני צדדים: חדשנות טכנולוגית מובילה בדרך כלל לא רק לשינוי בשיטת הייצור (ולכן לאבדן מקומות עבודה), אלא גם למוצרים יותר טובים. אחרים מצביעים על כך שההצעה של גייטס לא מבדילה בין רובוטים שמסייעים לבני אדם לבצע את העבודה שלהם ביתר יעילות לבין רובוטים שמחליפים את העובד האנושי.

מאחורי ההסתייגויות האלה מסתתרת טענה עקרונית: המס שמציע גייטס יהפוך את השימוש ברובוטים ליקר יותר, יגרום לכך שייעשה פחות שימוש ברובוטים, ולכן יביא לכך שקצב ההתקדמות הטכנולוגיות יואט. והרי לאורך השנים הטכנולוגיה קיצרה את יום העבודה, הפכה אותו ליותר קל פיזית, והביאה לרמת חיים גבוהה יותר. למה שנרצה להאט את החדשנות?

לגייטס יש תשובה. הוא מסביר שמה שמטריד במיוחד כרגע זה שמגוון גדול של מקצועות עלולים להפוך למיותרים במקביל: ״עבודה במחסנים, נהיגה, ניקיון. הרבה קטגוריות עבודה משמעותיות״. המשמעות היא שהמוני עובדים יחוו טלטלה באותו זמן, ול״זעזוע״ כזה כדאי, לדעתו, להתכונן בזהירות, גם אם פירושו עיכוב בשימוש בטכנולוגיה חדשה.

הזעזוע עליו מדבר גייטס אמיתי. במציאות שבה בפס הייצור יש בעיקר רובוטים צריך הרבה פחות עובדי ייצור, גם אם עדיין יהיו עובדים בעלי הכשרה טכנולוגית שיתפעלו את כל העסק. וכפי שתיעדו שורת מחקרים בשנים האחרונות, כאשר עובדי הייצור מאבדים את עבודתם (בין אם לטובת הרובוטים או לתחרות מעבר לים), הם לא בהכרח הופכים למתכנתים. במקום זאת, הם עוברים ממשרות ייצור שמשלמות טוב יחסית למשרות שירות בשכר נמוך, יוצאים ממעגל העבודה, ובמקרה של גברים שנפלטו מהתעשייה, גם מתקשים יותר להקים משפחה.

לא רק משרות הייצור נמצאות בסכנה. גם מקצועות שמשלמים שכר סביר כמו מנהלי תיקי השקעות, מתרגמים, ועוזרים משפטיים נמצאים בתהליכי מחשוב, ואיש לא מבטיח לעובדים בהם משרה חלופית בשכר טוב. כמו שכתבה איזבלה קמינסקה, פרשנית ה"פייננשל טיימס", ״אנחנו משקיעים בטכנולוגיה שמחליפה משרות שמשלמות היטב במשרות שמשלמות מעט, וקוראים לזה קידמה בלי שמץ של אירוניה״.

לנוכח טיעונים כאלה נהוג להזכיר את הלודיטים, הטווים האנגלים שהתמרדו נגד הטכנולוגיה בשחר המהפיכה התעשייתית בבריטניה. הניסיון שלהם לעצור את הקידמה נראה כיום חסר סיכוי וגם שגוי מהיסוד: בדיעבד, ברור שהמהפיכה התעשייתית הביאה לזינוק אדיר ברמת החיים של האנושות במאות השנים האחרונות.

אבל לא בטוח שהלודיטים טעו לגבי עצמם. כך הסביר לאחרונה פול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה. ״ברובם, הלודיטים לא היו פרולטרים, אלא בעלי מלאכה מיומנים, טווים שהיו מעין אריסטוקרטיה של מעמד העובדים, וגילו שהמיומנות שלהם איבדה מערכה על ידי הנול האוטומטי. בטווח הארוך התיעוש אכן הוביל לשכר גבוה יותר עבור כולם — אבל הטווח הארוך הזה הגיע רק אחרי כמה דורות״.

זה גם מה שמראים החישובים של ההיסטוריון הכלכלי גרגורי קלארק מאוניברסיטת דייוויס בקליפורניה. לפי הנתונים שאסף, בתחילת המהפיכה התעשייתית השכר הריאלי של בעלי מלאכה בענף הבניין, למשל, עמד במקום ואפילו ירד במשך 60 שנה, בין 1760 ל־1820. 60 שנה עברו לפני ששכר העובדים האלה החל לעלות. הטכנולוגיה אולי מגדילה את העוגה עבור כולם, אבל העוגה תופחת לאט.

הון־המון

במילים אחרות, גם אם הפתרון של גייטס לא אידיאלי, הרי שהבעיה שהוא זיהה אמיתית, וגם המבקרים שלו מסכימים שצריך לעשות משהו לנוכח הרובוטים שבאופק. יש מי שקוראים לעזור לעובדים מול התחרות הטכנולוגית הגוברת. למשל, באמצעות סובסידיות ממשלתיות עבור עובדים שמרוויחים שכר נמוך, מה שיהפוך את ההעסקה שלהם לכדאית יותר, ויאפשר להם להתחרות טוב יותר עם הרובוטים.

כיוון אחר הוא לוודא שכולם משתתפים ברווחים. אם הרובוטים עוזרים לבעלי החברות להפיק רווחים גדולים יותר (אחרת הם לא היו משקיעים ברובוטים), למה לא לוודא שלכולם יהיה נתח מהבעלות על החברות? זה, למשל, מה שמציע יאניס ורופקיס, שר האוצר היווני לשעבר. בכל הנפקה של חברה חדשה יוקצה חלק מהמניות לקרן ממשלתית, שהדיבידנדים ממנה יתחלקו בין האזרחים באופן שווה. ואילו הכלכלן נוח סמית׳ הזכיר בטור שלו בבלומברג רעיון דומה: להקים קרן עושר ממשלתית שתקנה מניות וכך תהפוך את כל אזרחי המדינה לשותפים ברווחי הכלכלה החדשה.

כל הרעיונות האלה עולים שוב לדיון בזכות בלון הניסוי אותו שיגר גייטס. אבל לפני שקושרים למיליארדר הטכנולוגיה כתרים על תרומתו לדיון הציבורי, ועל נכונותו להציע עוד מסים דווקא על מוצרים חדשניים, יש עובדה שכדאי לזכור. מיקרוסופט, החברה שייסד, מחזיקה 108 מיליארד דולר לפחות מרווחיה במקלטי מס מחוץ לארה"ב כדי להימנע ממסים. אז נכון, הרובוטים מגיעים, ובאמת צריך להתכונן אליהם. אבל בינתיים, אפשר פשוט לשלם מסים.