ועידת ניו יורק: בעיני עצמו, כל עכבר הוא הר

עליתי שם כמו מלך. הקופסאות נישאו בתוך מריצה קלת משקל ואני אפילו לא נאלצתי להזיע. קרצתי לה. לא קריצה רומנטית, אלא קריצה כמעט קיבוצניקית, קריצה של אחוות מנצחים בגולה. היא לא היתה צעירה. להפך. אולי אפילו זקנה. אבל באותו רגע הייתי שקוע ברגע קסום של שיגעון גדלות. הרגשתי שעשיתי את זה.

ועידת ניו יורק של כלכליסט תתקיים ב-16-18 במאי. לפרטים והרשמה לחצו כאן

כל הקופסאות הונחו אחת על השנייה ונראו כמו חיילות ממושמעות. הכלים החדשים שלי היו דמויי חרסינה. על הקירות נתלו תמונות פוסט-מודרניסטיות וכונניות מתוחכמות הוצבו בפינות החדר. בקיצור, החלל היה מלא בכל מה שאיקאה מסוגלת לספק לרווק ניו יורקי.

וכן, הקריצה התרחשה במעלית. בבניין הקודם לא היתה לי מעלית. מזה שנה ניסיתי להגשים את החלום הישראלי, שטיבו הוא להגשים את החלום האמריקאי. כיהנתי כמנכ"ל של החברה שלי. אז נכון, ההתחלה לא היתה פשוטה, המשרדים לא היו מפוארים, העובדים לא היו סטיב ג'ובס או ביל גייטס, ועדיין, החלום רקם לו עור, אור וגידים. אבל לא היתה לי מעלית.

עמית אבנר

הדירה הקודמת שלי עלתה 2,700 דולר לחודש. סכום בלתי אפשרי בכל מקום אחר, אבל זעום במונחים של ניו יורק. עכשיו אני משלם 3,300 דולר בחודש ויש לי מעלית. הפסקתי להזיע במדרגות.

העיר הזאת יכולה לגרום לך להתרגש מדברים שלא האמנת שירגשו אותך. כמו למשל מעלית, מופעי רחוב ואפילו סניף של צ'יפוטלה. אבל מה שהיא לא תספר לך הוא שהמעלית בבניין ליד מפוארת יותר, השירותים בו מרווחים יותר והחדרים צופים לפארקים יפים יותר. וזה לא ממש משנה כמה כסף אתה משלם, כמה אתה מרוויח או מי אתה – מלצר, מנכ"ל של חברה או הסולטן מברוניי. כל עכבר בניו יורק הוא הר. כל מנכ"ל שפגשתי, כל פסגה שכבשתי, כל חלום שהגיח מעבר לפינה – כולם קטנים יותר בהשוואה לאלו שאני יודע ושואף שיבואו אחריהם.

כיום החברה שלי מצליחה. יש לנו מאות עובדים בכמה מדינות. אפשר להגיד שעשינו את זה. אפילו המורה שלי מהתיכון גאה בי. בזמן שאני פה העיר לימדה אותי דבר אחד חשוב – לא מוסר השכל ולא תובנה משנת חיים – מדובר בעיר של קסמים ושל סיזיפיות שלעולם לא תאפשר לך לכבוש אותה באמת. וטוב שכך.

הכותב הוא מייסד ומנכ"ל TayKey

לכל כתבות ניו יורק שלי לחצו כאן