בואו נדמיין לכמה דקות שבשנה הבאה נתניהו יסיים את כהונתו, כך או אחרת

יש לא מעט אנשים, מימין ומשמאל, שמאמינים באמונה שלמה שביבי הוא מעין כוח טבע ושהוא יהיה ראש הממשלה לנצח נצחים, או לפחות עד שיגיע לגילו של שמעון פרס. ובכל זאת, כתרגיל מחשבתי, כאתגר אינטלקטואלי, בואו נדמיין שמתישהו ב-2018, או אולי ב-2019, אזרח ישראלי אחר יכהן כראש ממשלת ישראל; אזרח ישראלי אחר יתגורר ברחוב בלפור בירושלים.

עכשיו תרשו לי לשאול אתכם – מה יהיה אחרי ביבי? מה יהיו האתגרים החשובים ביותר של ראש הממשלה הבא? האם זה האתגר האיראני? הסורי? חיזבאללה וחמאס? הכלכלה? הפערים החברתיים?

עם כל הכבוד, ויש כבוד, המשימה הלאומית הראשונה של ראש הממשלה הבא תהיה להחזיר את האמון הציבורי שנשחק לאבק בשנים האחרונות; האמון הציבורי בממשלה ובכנסת, בפוליטיקאים בכלל, בשלטון החוק, בתקשורת, בעקרונות הדמוקרטיה.

האמון הציבורי נשחק גם בימין וגם בשמאל, גם ברוטשילד וגם בכיכר ציון; גם בקהילה העסקית המתוחכמת וגם בקרב צעירים שהבחירות הבאות יהיו ההזדמנות הראשונה שלהם בקלפי; לאורך ולרוחב.

מעמד הביניים, אבל גם העשירון העליון מצביע אי-אמון, וגם העניים וגם הנכים.

והשחיקה הזו היא כמו סרטן בגוף האומה, אם להשתמש בביטוי אומלל של פוליטיקאית פופוליסטית שהרימה תרומה לא צנועה לירידת קרנה של הפוליטיקה הישראלית. בתוך כך, איבדה הממלכתיות את כבודה. סמלי הממלכתיות, בהם נשיא המדינה ונשיאת בית המשפט העליון, הרמטכ"ל והמפכ"ל, כולם זוכים לקללות וגידופים גסים ונחותים שלא היו כמותם בדברי ימיה של המדינה.

האם האיש שיחליף את נתניהו יידע להחזיר את אמון הציבור במוסדות השלטון ובממלכתיות?	צילום: אוהד צויגנברג

כמובן, קל להאשים את הבריונים המוכרים – דוד ביטן ודודי אמסלם ומירי רגב, ואת ליצני החצר מהסוג של אורן חזן ובצלאל סמוטריץ' ואת הנבערים שתפסו עמדות מפתח בבית המחוקקים כמו מיקי זוהר ונורית קורן, שלא יבינו מהי דמוקרטיה גם היא תנחת להם על הראש.

כל אלה ראויים לכל גנאי על תרומתם הייחודית לתחושת המיאוס. אבל – בואו לא נעשה לעצמנו חיים קלים. גם בקדנציות קודמות, היו בכנסת ישראל בריונים, ליצנים ונבערים. אז מה חדש הפעם, בכנסת ה-20 הקורסת לתוך עליבותה?

ההבדל נעוץ בהתנהלות של האנשים הטובים יותר, הראויים יותר שמהם יכולנו, רצינו לצפות למשהו. כי אנשים טובים, אנשים ראויים, אחראים לשחיקה הנוראה של האמון הציבורי לא פחות, ולמעשה יותר מהבריונים הליצנים והנבערים.

שר האוצר, למשל.

משה כחלון הוא לא בריון ולא ליצן ולא נבער. הוא פוליטיקאי מנוסה, כוונותיו טובות. אבל על כל תכניות הנטו הנחמדות מאפילה השתיקה שלו מול אלה שמרסקים את הממלכתיות הישראלית, פוגעים ביסודות הדמוקרטיה, ולועגים לשיוויון בפני החוק. כחלון תורם תרומה משמעותית לקריסת האמון הציבורי. והוא לא לבד.

למשל, השר לביטחון פנים.

גלעד ארדן הצטייר עד כה כפוליטיקאי הגון, רהוט, אבל בין ההצהרות המתפתלות שלו על "הגיבוי" הפתטי שלו למשטרה – גם הוא תורם תרומה מכרעת לאובדן האמון הציבורי. לא מספיק להצביע ברגלים ולהיעדר מהדלקת נר שמיני. היעדרות היא לא מנהיגות.

וגם חברי כנסת כמו בני בגין, שמבזבז את היוקרה והיושרה הטמונות בשם משפחתו במופעים תימהונים, או כמו אבי דיכטר, שנראה אמיץ וערכי עד ששואלים אותו על שחיתות. יואב קיש, שרן השכל, אברהם נגוסה, רחל עזריה, אלי אללוף, סופה לנדוור, יעקב ליצמן. הרשימה ארוכה לכל הרוחב של סיעות הקואליציה: שרים ומחוקקים ראויים, ככל הידוע ישרים, עושים עבודה טובה או סבירה במשרדי הממשלה או בוועדות הכנסת, אבל באותה עת גם נותנים את ידם להשחתת המידות של הדמוקרטיה הישראלית. כי לא צריך להיות מושחת כדי לתרום להשחתה. לפעמים די בכניעה לפחד, בעצימת עיניים, בשתיקה, בשכנוע עצמי שזה בסדר. יוגי'ן יונסקו קרא לסוג האנשים האלה: קרנפים.

האם אפשר לשקם אמון ציבורי במערכות השלטון? באבני היסוד של הדמוקרטיה הישראלית? האם ניתן להחזיר את הכבוד לסמלי השלטון, לממלכתיות, לנבחרי הציבור ולבתי המשפט? זה לא תלוי רק בפוליטיקאים. גם שומרי הסף חייבים להפיק לקחים מהטעויות שלהם. פרקליטות המדינה והמשטרה לוקים לעתים בלהיטות, לעתים בחוסר רגישות; שופטי העליון לוקים לעתים בהתנשאות לעתים בניתוק. וגם התקשורת צריכה לעשות חשבון נפש. אנחנו לפעמים פזיזים מדי, נחרצים מדי, כן, גם חמוצים מדי. אבל אנחנו רק המקהלה המלווה את הטרגדיה. רק הנהגה ישרה ואמיצה ונחושה יכולה לחולל שינוי אמיתי.

לכן, האתגר הגדול של שיקום האמון הציבורי יוטל על כתפיו של ראש של ראש הממשלה הבא, האיש שיבוא במקומו של נתניהו, ב-2018 או ביום מן הימים. ראש הממשלה הבא יהיה חייב לעמוד בראש המאמץ הלאומי להשיב את האמון של אזרחי ישראל במוסדות השלטון וביסודות הדמוקרטיה. זו תהיה המשימה הראשונה שלו.