כנס יוזמות 2018
מרסל מוסרי: "כשאתם זוכרים חסד נעורים למקום שהתחלתם בו, תראו ממנו שפע"
מוסרי, סופרת ושדרנית רדיו סיפרה על ילדותה במשפחה דלת אמצעים ואיך פרצה כשכתבה את השיר הראשון שלה, על רצח רבין: "לא אמרתי שאבא שלי מצביע לש"ס שנים"
אז, ילד שההורים שלו לא היו משלמים לקרן קרב עבור השיעורים שמחוץ לשעות בית הספר, המורה היה מקריא את הרשימה השמית, וכשהיה מגיע לשם מוסרי היה אומר 'צאו החוצה ותחזרו שהשיעור ייגמר'. הייתי שומעת מעבר לדלת וזה לא היה דבר נעים.
אני זוכרת שיום אחד נכנסה המנהלת לכתה אחרי מספר שנים לרצח רבין, ואמרה שאנחנו צריכים ילד שיודע לכתוב טוב, שיפסיד כמה שיעורים, לכתוב שיר לכבוד הטקס. אני הרמתי את היד, שמעתי שמפסידים שיעורים, לא אמרתי שאבא שלי מצביע לש"ס שנים.
הגעתי הביתה, ואמא שלי בדיוק הגיעה וכתבתי לידה "כמו כל פרח נובל", ואז הייתי צריכה חרוז, ושאלתי את אמי מה זה תבל, והיא ענתה לי בשמחה על שאלתי- עולם. וככה כתבתי את השיר הראשון שלי " כמו כל פרח נובל, כמו כל דרך תבל".
עמדתי בטקס, ההורים שלי עמדו שם גאים, היה חסר להם רק חולצות של מפ"אי, זה היה השיר הראשון שכתבתי בחיי. באותו לילה נחה מחברת ריקה מבפנים עם כריכה קשה בחדר שלי , ואמא שלי אמרה לי תפתחי - "לבתי מרסל בתקווה שיום אחד תכתבי גם לאמא שיר".
ואז כתבתי יום יום, בגיל 17 רציתי לטוס לפולין, אז זה עלה 4,000 שקל, לא העזתי לבקש מההורים , אחרי הטקס הייתי מאד פעילה, במועצת תלמידים, לברוח מהעוני, אפילו בוועדת קישוט הייתי. היועצת והמנהלת שלפו אותי החוצה משיעור ואמרו לי - את תכתבי על בית היתומים של קורצ'ק, על ורשה, על הטקס, ואנחנו נשלם לך על המסע לפולין. וכך היה. ישבתי יום יום בספריה בחולון וכתבתי על גטו ורשה. אני הטוניסאית שיודעת הכי הרבה על השואה.
אבא שלי כמובן לא גילה לשאר האבות שקבלתי את הטיסה בחינם. לפני הטיסה בשדה תעופה עם המונית שלו, הוא הניח לי סטפה של שטרות ביד, ליד האבות האחרים, ואמר לי "תבזבזי כמה שאת רוצה שם" שאלתי אותו "אתה בטוח?" והוא השיב שכן. פתחתי את הסטפה במטוס, כולי גאה, והיו שם 10 דולרים.
"אחרי הצבא עבדתי בעיריית תל אביב בתל אופן. מישהו מאד מוכר, שיש לו תוכנית טלוויזיה, אמר 'תקשיבי המערך שלכם לא עובד, קחי הצ'יפ ולכי איתו'. אמרתי לו - 'רגע, תן לי לפצות אותך', ואז הוא התקשר לאשתו ואמר לה - 'הפקידה פה לא מבינה שום דבר'. באותו יום, התפטרתי. ברבות הימים גיל גיל ריבה בה לראיין אותי ושאל מה הדבר הראשון שעשית כשהבנת שאין לך עבודה יותר ושאת עלולה למצוא עצמך כמו הורייך ללא כל כסף? עניתי לו - הזמנתי בורגר ראנץ'."
מאז, גייסתי כסף בהד סטראט, ביקשתי 20 אלף שקל - וקבלתי 24 אלף שקל, הוצאתי את "קופסת קובות" הספר הראשון שלי, לאחר מכן הוצאתי את "דמעות של יין" שהוקדש לאסי דיין, ביקשתי 30 אלף שקל והקהל נתן 110 אלף שקל."
עכשיו אני כותבת מחזה, עושה סדנת כתיבה, ויוצא עוד מעט הרומן הראשון שלי. אני לא איזה יזמת גדולה, אבל העצה הכי גדולה שיש לי, אני זוכרת חסד נעורים לפייסבוק, כי שם יש לי בוזגלו, ואבי שיפוצים ויש את הכל. כשאתם זוכרים חסד נעורים למקום שהתחלתם בו, בין אם זה בית אבא ובין אם זה מקום העבודה הראשון, תראו ממנו שפע.