רחוקה מברצלונה

בימים חמים שכאלה, כשברחבי הארץ מהדהדים תופי טם־טם של מהפכה, מתחם התחנה התל־אביבי בשלו: בוהק ומפוהק בשמש הקיץ העזה, הרחבה הגדולה שבמרכזו כמעט שוממת, ורק קבוצות של תיירים מזדמנים נמלטות מהחום אל תוך החנויות.

מסעדת ויקי כריסטינה, המתפרשת על שני צדי שביל בפאתי המתחם, מגדירה את עצמה בר טאפאס ויין, ובשעות הערב היא לרוב מלאה בסועדים שרוצים לקחת חלק בטרנד הטאפאס בלי להתענות בחיפוש חניה במרכז תל אביב.

העסקית של המסעדה נחנכה לאחרונה, והיא מציעה מספר אפשרויות ב־59–95 שקל. כולן כוללות מנה עיקרית שעל פיה נקבע מחיר הארוחה, מנה ראשונה לבחירה מתוך כארבע אפשרויות, חמוצים ושתייה קלה (או קאווה ויין הבית בתוספת חמישה שקלים).

התפריט כולו כתוב בתעתיק עברי מספרדית, סוג של "שטיק" שמנסה להפגין אותנטיות. כך, סלט עגבניות נקרא כאן אנסלדה דה טומאטה, אף על פי שמרכיביו מזכירים דווקא סלט עגבניות בלקני. הסלט הירוק שמו אנסלדה ורדה, והכרובית - קוליפלור.

סלטון כרוב וגזר, שהוגש ברוב דאווין בצנצנת קטנה, הזכיר דווקא את המטבח הפולני. אף על פי שהוגדר בתפריט כ"פיקנטי", הוא היה בעיקר מתוק להחריד. פתיח נוסף, המוצג בתפריט כ"זיתים במרינדה ביתית", התברר כקערית קטנטנה עם זיתים סוריים דפוקים מאיכות בינונית.

האנסלדה דה טומאטה דלעיל, סלט עגבניות רגיל עם עגבניות שרי, בצל סגול וגבינת פטה, אמנם לא הזכיר לנו מנות דומות בטאפאס ברים של ברצלונה, אך היה טרי וטוב. אנסלדה ורדה - סלט ירוק עם שקדים קלויים, גבינת עזים חצי רכה וטעימה ופרוסות דקיקות של תפוחי עץ - היה רענן ומוצלח.

ספייריבס. צלעות קצת יבשות ברוטב מתקתק צילום: אלה סברדלוב קרן

העיקריות הגיעו, אבל ברצלונה עדיין נותרה רחוקה מאוד. מנת ספייריבס (69 שקל) ברוטב מתקתק של הדרים וסילאן כללה שלושה נתחים קטנים של צלעות קצת יבשות ברוטב מתקתק. מנת המוסר על הפלנצ'ה (85 שקל), שנקראה בתפריט, איך לא, פסקדו א־לה פלנצ'ה, התגלתה כשני נתחים קטנים ויבשים גם הם של דג מוסר, על תבשיל סתמי של עדשים חומות, שהוגש באופן לא חינני בעליל במחבת קטנה מצופה טפלון.

ויקי כריסטינה היא בדיוק מסוג המסעדות שאתם מצפים למצוא במתחמים דוגמת התחנה. היא יומרנית, מקושקשת ולא מסוגלת להגיש ארוחה שלמה ברמה אחידה. חבל, שכן היא לוכדת לא מעט מתיירות החוץ ותיירות הפנים של עיר שיכולה, באמת, להציע הרבה הרבה יותר מזה.