"שלא אמצא את עצמי אומר 'אוי ואבוי, מה עשינו'"

מבחינת האדריכל אמנון רכטר, בנו של יעקב רכטר שתכנן את בית מבטחים, למבנה היתה השפעה משמעותית על מסלול חייו. "ביקרתי שם בבנייה, ואחר כך היינו לוקחים לשם את סבתא שלי להבראה או מתארחים שם כל המשפחה. הייתי בן 10 בערך כשבית ההבראה נפתח, ואני זוכר עד כמה הצורה של הבטונים החשופים הלהיבה אותי. אני חושב שהביקורים האלה היו כמו מרגל רדום אצלי, שבסופו של דבר התעורר והוביל אותי ללמוד ארכיטקטורה. זה סיפור ארכיטקטוני, הבניין הזה, ורק כשאתה נכנס אליו אתה מתחיל להבין באיזה מקום דרמטי מבחינת החומרים, העיצוב והפלסטיות מדובר. הקשר שלו לטופוגרפיה, לנופים, לגנים ואיך שהבניין יושב בתוכם - זה הימם אותי כילד".

האדריכל אמנון רכטר צילום: אופיר נחום

רכטר עקב גם אחרי הידרדרות המבנה, "שהגיעה עם השינוי של ישראל אחרי ששת הימים ויום כיפור, אחרי העלייה של טבריה וים המלח ואילת. כל המלונאות בארץ השתנתה והאמריקניזציה השתלטה. הייתי בקשר עם חברת מבטחים לאורך השנים כי היו להם מחשבות לשפץ את המבנה, וגם סייעתי להם במכירה. היה לי אינטרס כפול בעניין - מעבר לרצון שיקרה משהו עם הבניין ותהיה לי הזכות להיות האדריכל, ראיתי איך לאט לאט הוא הופך מחפץ יוקרתי לחפץ דחוי. השיפוצים הקטנים בדרך נועדו לחדש את המקום אבל כיערו והרסו חלק מהותי בו. אפילו את הרהיטים של שנות השישים, מודרניזם סקנדינבי, חלקם דברים שאבא שלי תכנן בעצמו, הם זרקו".

את התיקון הוא קיבל מבחינתו בעבודה עם לילי אלשטיין. "לי לא היה ולצערי הרב אני לא חושב שיהיה שוב לקוח כמו לילי. המחויבות הרגשית והכספית שלה היא פנומנלית. היא אשת תרבות במהותה, היא אוהבת אמנויות וקשורה לזכרון יעקב בנימי נפשה. לכן להבדיל מיזם שחושב איך הוא עושה כסף, איך להשקיע מינימום ולהרוויח מקסימום, היא חושבת איך היא יכולה לעשות טוב. אנחנו לא תמיד מסכימים על הכל אבל זה בכלל לא רלבנטי, מה שחשוב זה שהיא חושבת לטובת הבניין ומבינה את הערך שלו". התוכנית שבנו לשחזור המבנה, הוא טוען, "היתה מושלמת". ובכל זאת, נשמעה המון ביקורת. "היו המון ספינים שרצו, שהורסים את הבניין. זה קשקוש, מה שהרסו היה בסך הכל החלק של המטבח מאחורה. אני חושב שמאוד כיבדנו את המבנה, אבל אחרי כל מה שקרה, כשלילי החליטה לרדת מהסיפור הגדול, היא הלכה איתנו לקונספט שאומר 'בוא ניקח את הבניין כמו שהוא בדיוק, נשפץ ונשדרג אותו איפה שצריך, נעשה משהו יותר צנוע ונעשה אותו הכי טוב שאפשר'. היה בי צד שהוקל לו מאוד, כי המציאות מלמדת שכמה שאתה עושה הדמיות ומודלים אתה אף פעם לא יודע מה התוצר הסופי. ובמקרה הזה, אף שמאוד האמנתי בפרויקט, לא הייתי רוצה להתבדות לאחר מעשה ולהגיד לעצמי 'אוי ואבוי, מה עשינו'".