"תיסע עם מרצדס, לא תקבל כזה יחס"
בחורף נוהגים עם דובון, בחמסין מפעילים מאוורר, ובכל זמן נוסעים עם חלון פתוח, כדי לא להיחנק מאדי דלק - אבל חברי פיברקלאב, מועדון בעלי הסוסיתות, נחושים לשמר את המסורת המוטורית הישראלית בכל מחיר, ובדרך אפילו לתרום משהו לעמותת גדולים מהחיים. ואף מילה על גמלים
בבניין תעשייתי אפרורי אי שם במושב במרכז הארץ, עמוס במה שעשוי להיראות למי שאינו היסטוריון רכב כאוסף גרוטאות מתכת, מתכנסת לה חבורה בעלת מכנה משותף: לכולם יש מכונית כעורה למדי שגורמת לעוברים ושבים לחייך, לנופף, לבקש פרטים ולהבטיח להירתם למטרת ארגון התנדבותי. ברוכים הבאים לפיברקלאב, קבוצת בעלי מכוניות ישראליות, תוצרת כחול־לבן, שנרתמו לסייע לשיקומה של חלק מההיסטוריה של ישראל.
כדי להיות חבר בפיברקלאב צריך לעמוד רק בקריטריון אחד: בעלות על מכונית שברישיון הרכב שלה מתנוססות המילים "תוצרת ישראל". הקונספט של ייצור מכונית בישראל נשמע אולי דמיוני, אבל ב־1951 וב־1952 הוקמו כאן שני מפעלי רכב: קייזר־פרייזר ואוטוקארס (ראו מסגרת). הקונספט של שניהם היה זהה: הראש היהודי לא המציא פטנטים, אלא רכש חלקים מיצרני רכב בחו"ל ויצר בישראל מכוניות שהיו שעטנז של חלקים; כך נולדו דגמים ייחודיים לישראל כמו סוסיתא, רום כרמל ודומותיהן. יצרני הרכב הישראלים העסיקו מאות עובדים ויצרו אלפי מכוניות, אבל החרם הערבי חנק את קווי אספקת החלקים שלהם, ובסופו של דבר הם לא הצליחו להתמודד מול יצרני הרכב הזרים וקרסו בזה אחר זה. היום, רק חלק זעיר מאלפי המכוניות ההן עדיין נוסע בכבישי הארץ, ומתוחזק בידי משוגעים לדבר.
אחת הכוכבות של מועדון פיברקלאב. חיימוביץ': "כשרוצים לעצור צריך הרבה ראיית הנולד ותכנון מראש" צילום: אבישג שאר-ישוב
"לאבא שלי היה רום כרמל ותמיד חלמתי על כזאת", מסביר און יעקבסון (42), מדריך נהיגה מהוד השרון ובעליו של טנדר רום כרמל 1,301 מודל 1980. הטנדר של יעקבסון משופץ ברמה מעוררת קנאה, צבוע בצבע טרי, מבהיק בניקיונו ומצויד באביזר מותרות שגורם ליתר בעלי הסוסיתות והכרמל לקנא: מזגן. רק חלון קדמי עדיין אין בו. "אף פעם לא יצא לי להיות במפעל של כרמל, מאוד רציתי", מסביר יעקבסון.
"רום כרמל נקראה 1,301 כי יש לה מנוע 1300, אבל תמיד צריך אחד שידחוף", מתלוצץ רענן אשתר (44) מחדרה. לאשתר יש רום כרמל 1,301 ארבע דלתות מודל 1979 ועוד כמה מכוניות ישראליות בבית, שיהיה לילדים: "הילדים יוכלו לנהוג עוד שנתיים וכבר יש להם סוסיתא ממתינה בחניה, ששיפצנו ביחד. יש לי בחניה גם אמריקאית חדשה, אבל הסוסיתא יותר בטוחה: באמריקאית מלטפים את דוושת הגז ונוסעים 160 קמ"ש, סוסיתא תגיע ל־100 קמ"ש בירידה עם רוח גבית. ותרשום שאני לא מוכר ולא מחליף: כשמישהו שואל אותי אם אפשר לקנות אני מבקש תעודת חוגר, כי סוסיתא היתה בזמנו רק לרבי־אלופים".
לאריק מנדלוביץ' (52), טכנאי מכונות תעשייה מאבן יהודה, יש סוסיתא טנדר 1360 מודל 1974, שב־39 שנות קיומה ננהגה רק בידי בני משפחת מנדלוביץ': "הסוסיתא הזאת היתה הרכב הצמוד של אבא שלי בצבא. אחרי שאבא סיים שירות הוא רכש אותה ממכרז, ואני ירשתי אותה ממנו".
הסוסיתא של מוטי חיימוביץ' (52) מכוכב יאיר היא הכי זקנה בחבורה: מודל 1966. "כולם קוראים לה סוסיתא קובייה, ולמען האמת באותם ימים בכלל לא נתנו שמות לדגמים, אז כנראה ככה באמת קראו לה. הילדים קנו לי אותה כמתנה לפנסיה. מאז, בכל נסיעה עוצר אותי חכמולוג ושואל אם גמלים רוצים לאכול לי את הסוסיתא. גמלים שורדים במדבר, הם יודעים היטב מה לאכול, ופיברגלס לא נמצא בדיאטה שלהם. אבל המיתוס שגמלים אוכלים סוסיתות איכשהו נדבק. בכל נסיעה מישהו מאט ושולף פלאפון לצלם ואני מנצל את ההזדמנות כדי לעקוף".
לתמיר ניסים, בעליו של מוסך מחיפה והוותיק שבחבורה (63), כולם עושים כבוד: ניסים עבד במוסך המרכזי של כרמל ומכיר כל בורג, כל חיבור וכל מכונית. לפעמים הוא גם זוכר את שמו של בעליה: "אני מודל 1950, והסוסיתא שלי מודל 1973. היתה צבאית, כמו חלק גדול מהסוסיתות. ב־1965 עבדתי במוסך של רום כרמל בחיפה. תמיד היתה לנו כרמל או סוסיתא. הילדים גדלו עם סוסיתא בבית. בשנות השישים מי שהיה לו בכלל רכב נחשב מורם מעם, ואנחנו היינו המלכים של תעשיית הרכב של ישראל".
סוסיתא סטיישן "קובייה" 1966. אשתר: "ההילוך השני חורק אורגינל מהמפעל, גם כשהאוטו חדש מהניילון" צילום: אבישג שאר-ישוב
"הרכב הזה הוא כמו עוף החול", מסביר אשתר, "בשנות השישים היתה למדינת ישראל תעשייה מכובדת. אנשים לא יודעים, בטורקיה מייצרים כיום רנו, יונדאי והונדה, אבל השורשים של תעשיית הרכב הטורקית היו במכוניות סוסיתא שתוכניות הייצור שלהן הועברו לטורקים".
"אתה בכלל לא מגיע למהירויות מסוכנות"
המכוניות של החבורה, כולן כחול־לבן, מתקררות בחוץ. הסמלים כולם בעברית, כמו גם הוראות השימוש למגבים ולצופרים. העיצוב תכליתי: אין כאן ניסיונות לפנות לחוש האסתטי של הנהג. מכוניות מקבילות מאותן שנים מתוצרת יצרני הרכב האיטלקים, הגרמנים והבריטים יפות עשרות מונים, אך התגובות מצד עוברים ושבים כמעט תמיד זהות: "תיסע עם מרצדס קבריולה חדשה, ולא יתייחסו אליך כמו שמתייחסים למי שנוהג בסוסיתא", מסביר ניסים. "אין בית בישראל שלא הכירו בו מישהו שנוהג בסוסיתא. כשהיינו ילדים היינו סוחבים את הסוסיתא של השכנים, מחברים שני חוטים, האוטו היה מניע והיינו יוצאים לתפוס בחורות".
תמיר ניסים: "אין במכוניות האלה ברזל, רק פיברגלס, אז אין בהן חלודה או ריקבון. משהו נשבר? בונים חדש. פעם עבדנו במוסך על רום כרמל. נפלה מהליפט משני מטר גובה, התהפכה על הגג. אחרי שנרגענו הפכנו אותה בחזרה על הגלגלים, והיא נסעה כאילו כלום" צילום: אלדן דויד
"מציק לי שילדים ובני נוער שואלים איזה רכב זה", אומר אשתר. "מישהו שאל אותי אם זו פיאט דוכס, אם זו ב.מ.וו, הכל חוץ מסוסיתא. הם בכלל לא מודעים לתעשייה המפוארת שהיתה כאן פעם. כשאנחנו מספרים להם שמדובר ברכב כחול־לבן הם בדרך כלל לא מאמינים".
בדומה לעיצוב, גם איכות הנסיעה פונה אל הצד התכליתי במקרה הטוב. חברי פיברקלאב מתגאים ביכולתם לספוג את תחלואי התוצרת הישראלית: "קר לנו, רטוב לנו", צוחק אשתר, "אסור לנשום עמוק כשנוהגים, כי לתא הנוסעים נכנסים אדי דלק, וכשהם לא נכנסים, נכנס עשן מהאגזוז. ההילוך השלישי תמיד קופץ החוצה מהמקום, וההילוך השני חורק אורגינל מהמפעל, גם כשהאוטו חדש מהניילון.
"ובכל זאת, זו אחלה חוויה. לא הייתי מחליף אותה בשום מכונית חדשה עם מזגן ומושבים חשמליים. לא נרדמים בנסיעה, מרגישים את האוטו. בכביש כולם חברים שלך, אתה נוהג בלי ומרגיש עם. מעבר לזה, הרכב נוח מאוד ויציב. הוא לא מגיע בכלל למהירויות שבהן איבוד שליטה הופך לעניין מסוכן. אצלי הכרמל היא המכונית היומיומית. אם חם אז יש מאוורר משובח וגם חלונות משולשים שאפשר לפתוח. מה שכן, בחורף קר מאוד".
מפגש סוסיתות. מימין לשמאל: רענן אשתר, מוטי חיימוביץ', אריה בן־זקן ואריק מנדלוביץ' צילום: אבישג שאר-ישוב
"עד 1972 בכלל לא התקינו בסוסיתא חימום", מסביר ניסים, "מי שרצה לנסוע בחורף לבש דובון. מ־1973 הוסיפו שני פריטי מותרות: בלמים מחוזקים ומערכת חימום. מערכת החימום בדרך כלל התקלקלה אחרי שנה, וגם הבלמים לא היו להיט: במכוני הטסטים כולם ידעו שבלם יד של סוסיתא לא עובד גם כשהיא חדשה. היו מאפשרים לאוטו לעבור טסט מתוך מניעים ציוניים". חיימוביץ' מוסיף שמן למדורה: "הקפיצים חלשים, ובכל סיבוב שומעים את הגלגל האחורי פוגע בכנף. אם רוצים לעצור צריך הרבה ראיית הנולד. צריך לתכנן מראש, להוריד הילוכים ולהשתמש בהרבה כוח".
למרות התלונות המרובות כלפי מהנדסי כרמל וסוסיתא, שפרשו מזמן לגמלאות, בחבורה מקפידים גם להלל את תכונות הרכב הישראלי: "אין במכוניות האלה ברזל, רק פיברגלס, אז לא גונבים אותן לברזל, ואין בהן חלודה או ריקבון. משהו נשבר? בונים חדש", מסביר ניסים, "פעם עבדנו במוסך על רום כרמל. נפלה מהליפט משני מטר גובה. התהפכה על הגג. אחרי שנרגענו הפכנו אותה בחזרה על הגלגלים, והיא נסעה כאילו כלום לא קרה".
מסדר כבוד חגיגי. אשתר: "בסוסיתא לא נרדמים כמו במכונית חדשה" צילום: שאול גולן
"בכל מקום האוטו הזה היה", מסביר אשתר, "חיפה, אשקלון, אילת, בגשם ובשמש. אני סומך על המכונית הזאת יותר ממכונית ממודל 2013. פעם עף לי וישר תוך כדי נסיעה. במכונית חדשה מחשב הרכב ידליק מנורה שאומרת שעף הווישר, יגיד לנהג לעצור דחוף בצד, לרוץ למוסך. הכרמל פשוט ממשיכה לנסוע, גם בלי וישר".
במפתיע, להחזיק מכונית ישראלית במצב נסיעה זאת לא משימה קשה. החלקים המכניים התבססו על מלאי קיים של יצרני רכב: "סוסיתא קובייה מבוססת על פורד אנגליה: המנוע הוא אותו מנוע, הפרונט מגיע ממכוניות הילמן, ויש הכל למכירה באינטרנט. יש חלקים שקשה יותר למצוא, כמו מוטות הגה, שייחודיים לדגם", מסביר חיימוביץ'.
"אוטו ישראלי הוא קיבוץ גלויות, ואנחנו הפכנו למומחי זיהוי חלקים", מדגיש אשתר, "אנחנו מפרקים מהרכב חלק, ואז מנסים לאתר את המקביל שלו, למה הוא שימש במקור. הידיות, לדוגמה, הן של פיאט, בית הפנסים האחוריים הוא של אלפא רומיאו, הקפיצים מקדימה הם של טריומף, הסרן האחורי הוא בכלל תוצרת הארץ. בלגן רציני, אבל מסתדרים".
"הסוד הוא לחפש אותן בשולי מושבים"
רענן אשתר: "אוטו ישראלי הוא קיבוץ גלויות. אנחנו מפרקים חלק ומנסים להבין מאיפה הוא במקור: הידיות הן של פיאט, בית הפנסים האחוריים הוא של אלפא רומיאו, הקפיצים מקדימה הם של טריומף, הסרן האחורי הוא תוצרת הארץ. בלגן רציני, אבל מסתדרים" צילום: אבישג שאר-ישוב
כיום חבורת פיברקלאב מונה עשרות חברים, והארגון הולך וגדל: "כשקניתי את הסוסיתא לבן שלי קיבלתי שתי סוסיתות שלמות וחלקי חילוף", אומר אשתר. "שיחה מקרית עם יעקבסון הביאה לעסקת חליפין: אני הייתי צריך אטם, יעקבסון היה צריך מכונית. מתוך זה נולדה חברות ושותפות למשימה. כך התחלנו לחפש וגם למצוא מאגרים של חלקי חילוף לרכב ישראלי שנשמרו עשרות שנים ברחבי הארץ. מצאנו אחד בנס ציונה שהיו לו כמה מנועים ותיבות הילוכים, במוסך בדרום מצאנו 80 שמשות חדשות, ומלאי החלפים תפס תאוצה וגדל. כתוצאה מכך החלטנו להעמיד את מלאי החלפים והמחסן שלנו לרשות משפצי סוסיתא, ולבקש בתמורה לחלקי החילוף תרומה לעמותת גדולים מהחיים. כל אחד נותן כמה שיש לו, וכבר אספנו אלפי שקלים".
כדי שפיברקלאב ימשיך בפעילותו, חבריו מקדישים לא מעט ימים למציאת מכוניות חדשות ברחבי הארץ. "מכיוון שהסוסיתות והכרמלים לא מחלידים, בדרך כלל זורקים אותן. הסוד הוא לחפש בשולי מושבים ברחבי הארץ", מסביר אשתר. "בערים לא שומרים מכוניות ישנות, אבל במושבים, בכל פעם שמגדילים את המשק דוחפים את המכונית עוד כמה מטרים, ולכן רובן נמצאות בשוליים של מושבים.
"יש גם הרבה טיפים מאנשים שיוצרים קשר: אנשים לא יודעים מה זה סוסיתא, אבל הם יודעים בערך מה לחפש. לפני שלושה חודשים מצאנו סוסיתא ישנה באמצע שדה מוקשים בדרום, והצלחנו לאתר את הבעלים באמצעות מספר הרישוי. מתברר שהוא מנס ציונה ושהסוסיתא נגנבה לפני 30 שנה. כנראה הגנב עזב אותה בשדה המוקשים וברח. עשינו זיכרון דברים על הגרוטאה, ועכשיו היא משמשת לחלקים שיחיו רכבים אחרים".
"לפני כמה חודשים הסתובבתי ביער חדרה יום שלם, כי סיפרו לי שיש שם רכב נדיר", מספר ניסים. "בסוף מצאתי שם גלבוע, רכב נדיר מאוד. הבאנו ארבעה חברים שהרימו אותו והוציאו אותו מהשיחים".
"אנחנו יודעים שבאמצעות חלקי החילוף סייענו להעלות לכביש הרבה מכוניות", מסביר יעקבסון, "כרמלים תמיד מניעים, גם אם הם עמדו הרבה שנים. לאחרונה חילצנו מכונית שעמדה 21 שנים במושב במרכז. האוטו היה מלא חרצנים של זיתים, חלזונות ולכלוך, אבל אחרי שעה של עבודה הניע. בגלל המצב הירוד פירקנו אותו, והוא תרם חלקים לרכבים קיימים".
"באשקלון חילצנו סוסיתא סטיישן שהיתה מאוחסנת 15 שנה", מוסיף אשתר. "אני בעליה של חברת אמבולנסים, אז לקחנו צינור של אינפוזיה והזלפנו לה דלק ישר לקרבורטור: חמש דקות, הניעה. עוד לא נתקלנו בסוסיתא או כרמל שלא הניעה, גם אם היא עמדה 20 שנה בלי אוויר בגלגלים".
בעתיד מתכוונים חברי המועדון להגדיל את היקף הפעילות: "ניסים משפץ עכשיו שתי מכוניות גלבוע, ואנחנו רוצים להשיק אותן במפעל המקורי בטירת הכרמל, ביום העצמאות" אומר אשתר. מעבר לכך, לכל חברי המועדון, גם אלה ששרופים על הסוסיתא שלהם, יש חלום על מכונית ספורט: "כולנו חולמים על מכונית ספורט נדירה, כזו שיוצרה במספר זעום של עותקים. אבל אנחנו לא חולמים על פרארי", מסביר אשתר, "אנחנו חולים על מכונית הספורט הישראלית היחידה שיוצרה אי פעם: סברה ספורט".
