הנמלה והחרגולים
הבוס לא נח לרגע ומוציא אלבום עם ביצועים חדשים לשירים ישנים תוך שהוא מסרב לעזוב את אזור הנוחות שלו, בעוד שהפיקסיז סוף סוף מתעוררים לשגרת עבודה עם EP חדש שמשאיר טעם של עוד
09:1015.01.14
ברוס ספרינגסטין והפיקסיז מוציאים חומרים חדשים/ישנים לקראת סיבובי הופעות חובקי עולם ב־2014. הבוס לא נח ודואג להשאיר את המעריצים עם יד על הדופק, לקראת עוד סיבוב הופעות, אלבום או אוסף, מתעקש להוכיח שוב ושוב שאי־אפשר לומר עליו ששיאו מאחוריו.
הפיקסיז, לעומתו, מתעוררים סוף סוף מתרדמת של שני עשורים, שלא הפריעה להם להופיע בעשור האחרון מול אולמות מלאים מפה לפה. הקיץ הם גם צפויים להגיע לראשונה לישראל, לא ברור אם כעוד הרכב עייף שהתאחד או כלהקה פעילה ובועטת.
ברוס ספרינגסטין צילום: אי פי איי
ברוס ספרינגסטין: "High Hopes"
ברוס ספרינגסטין ידוע כאחד האנשים שעובדים הכי קשה בתעשייה. ההופעות שלו עמוסות אנרגיות ונמשכות שעות, סיבובי ההופעות שלו נפרסים על פני חודשים רבים ואנשים שעובדים איתו מעידים שהוא איש מסור ומוסיפים, כמובן, "ביחס לגילו". בכל זאת, לא פשוט להיות רוקר טוטלי בן 64. נדמה שלגבי ספרינגסטין הגיל חסר משמעות, וב־14 השנים האחרונות הוא מצליח לשמור על ממוצע של אלבום בשנתיים, ובין לבין יוצא לסיבובי הופעות בלתי נגמרים ומוציא אוספים של קטעים נדירים והוצאות מחודשות.
האלבום החדש, "High Hopes" (קולומביה, 55 דקות) הוא נקודת מפגש של כל האלמנטים האלה. סיבוב ההופעות הגדול שילווה אותו הוכרז כבר לפני כמה חודשים, יחל בסוף החודש בביקור ראשון בדרום אפריקה ויימשך ב־11 הופעות באוסטרליה בפברואר. חלק מהשירים באלבום כבר ראו אור באלבומים קודמים או בהקלטות רשמיות של הופעות חיות, אך כולם מבוצעים מחדש. באופן טבעי, אלבומים מהסוג הזה נחשבים לכאלה שמיועדים למעריציו המושבעים של ספרינגסטין, שעוקבים אחריו באדיקות וצמאים לכל דבר חדש שלו. אז כן, זה לגמרי המקרה פה.
EP2. שני מתוך שלושה אני לא חושד לרגע שספרינגסטין חילטר באולפן והוציא את האלבום הזה "על הדרך". ההפקה מהוקצעת, והבוס נשמע חד וסוחף בגיבוי סוללת נגנים מוכשרים. ובכל זאת, יש באלבום תחושה של עוד יום במפעל. זה אולי מפעל כל־אמריקאי מכובד ואהוב, ועצם העובדה שבגילו הוא ממשיך לשמור על תפוקה גבוהה בעסק כל כך לחוץ ותובעני היא בהחלט מרשימה ומעוררת התפעלות, אבל ב־55 הדקות של האלבום יש תחושה של דריכה במקום.
שירים כמו "High Hopes" ו־"The Ghost of Tom Joad" יישמעו לבטח מעולה בהופעה, ואפשר בקלות לדמיין נהגים מאזינים להם ברדיו ומתופפים על ההגה לפי הקצב, אך לא מן הנמנע שכמה גרסאות ישנות יותר ("High Hopes" בגרסה כמעט אקוסטית ששוחררה ב־1996, או "The Ghost of Tom Joad" בביצוע רייג' אגיינסט דה מאשין מ־1997) היו מוסיפות לאלבום גיוון שקצת חסר בו. רוב השירים נצמדים לאזור האמריקנה העמוסה והסוחפת, עם כמה הפוגות שקטות כמו "Down In The Hole" היפהפה. גם אם זה לא אחד האלבומים הגדולים בקריירה שלו, או אפילו בשנים האחרונות, זה אלבום נחמד למעריצי ספרינגסטין לפתוח בו את השנה. השלט "עסקים כרגיל" עדיין תלוי בכניסה למפעל החרוץ.
הפיקסיז: "EP2"
הפיקסיז נמצאים גם הם בגל של עשייה מרוכזת ורצון לשדר "עסקים כרגיל". זה בערך עשור שהלהקה מופיעה ברחבי העולם ונישאת על גלי אהדה שנובעים מאלבומים מופלאים שהוציאה בסוף שנות השמונים (האחרון ב־1991), והנה יוצא אי.פי שני מתוך שלושה (הוצאה עצמית, 14 דקות), אחרי יותר משני עשורים ללא חומרים חדשים. שמועות על חיכוכים בין חברי ההרכב מלווים את כל האיחוד הארוך הזה, ובאים לידי ביטוי בהופעות שבמהלכן חברי הלהקה בקושי מחליפים ביניהם מילה או מתקשרים עם הקהל, כמו שנוכחתי בעצמי באחת מהופעות האיחוד הראשונות ב־2004.
יכול להיות שהפיקסיז היא להקה מספיק אהובה כדי להמשיך ולהופיע גם בלי חומרים חדשים, אבל מהתחושה שקיבלתי באותה הופעה, לפני כמעט עשור, נראה כי יותר משהחומרים החדשים מיועדים למעריצים, הם מיועדים ללהקה עצמה - לבדוק אם עדיין יש לה את זה ואם חבריה עדיין מסוגלים לסבול זה את זה. עזיבתה של הבסיסטית קים דיל ביוני ופיטורי הבסיסטית המחליפה בנובמבר הותירו לא מעט סימני שאלה לגבי טיב היחסים בלהקה, אבל האזנה לאי.פי החדש מאשרת שעדיין יש להם את זה. זו כבר לא להקה שמושכת סיבוב איחוד במשך עשר שנים, זו להקה פעילה לכל דבר.
אחד הדברים החכמים שלהקה במצב הטריקי של הפיקסיז יכולה לעשות הוא להוציא מעט חומרים בכל פעם, אף על פי שמהשירים שמרכיבים את כל המיני־אלבומים הללו אפשר להרכיב אלבום שלם חדש. הפיקסיז בעצם מתנהגת כמו להקה חדשה, מגששת לאט לאט עם מיני־אלבומים קצרצרים וממוקדים, וזוכה מחדש באמון הקהל. "Magdalena" ו־"Greens and Blues" הם השיאים הקליטים והמשמחים ב־14 הדקות הקצרצרות שמרכיבות את EP2, השני מתוך שלושה מיני־אלבומים מתוכננים.
ארבעת השירים החדשים בהחלט עושים טעם לעוד וגורמים לסיבוב ההופעות העולמי שלהם להיראות אטרקטיבי יותר מפעם. נדמה יש הבדל בין ההרכב האוטומטי שהיה אמור להגיע לתל אביב בקיץ 2010 לבין הלהקה הפעילה שאמורה להגיע הקיץ. זו לא רק התקווה שאולי הפעם ישחררו מילה לעבר הקהל, אלא גם העובדה כי מדובר בלהקה שכתבה כמה שירים טובים ב־20 השנים האחרונות, וזה הבדל גדול.
