"הגיבור הוא החלל"

"המאהב" מאת א.ב. יהושע הוא הרומן הכי נמכר שלו, אבל לא הכי טוב לדעתו. "זה הרומן הכי פופולרי שלי, אבל לא הכי טוב מביניהם, על פי הקריטריונים שלי", הוא אומר. "הוא עדיין נכלל בתוכנית הלימודים בארץ, ואני חושב שאחת הסיבות לפופולריות שלו היא העברית ששמתי בפיה של הדמות של דפי. היא לא התיישנה אף שהשפה עברה הרבה שינויים מאז. דפי לא מדברת בסלנג, אלא בעברית בקצב מסוים, והיא נשמרה. זו אזהרה לסופרים שחושבים שנכון להשתמש בעברית הכי עכשווית".

בשבת הקרובה יעלה בתיאטרון הבימה בפעם הראשונה עיבוד בימתי מלא לספר, ששחר פנקס כתבה ושיר גולדברג ביימה למוזיקה של שלמה גרוניך. משתתפים בהצגה יגאל שדה (אדם), אסנת פישמן (אסיה), הילה שלו (דפי), רן דנקר (גבריאל), דבורה קידר (ודוצ'ה), שפי מרציאנו (נעים) ועוד.

"המאהב" בהבימה. "ראיתי בחזרה עבודה מעניינת, שוטפת ודי ברוח הספר" צילום: תומי הרפז

הפגישה עם א.ב. יהושע נערכת בבית קפה בגבעתיים, סמוך לשכונה שגר בה מאז עבר לעיר אחרי 43 שנה בחיפה. "עברתי כדי להיות קרוב לילדיי ולנכדיי, ואני דווקא די מרוצה".

אתה מרוצה גם מהעיבודים השונים שנעשו במהלך השנים לספריך?

"היו כמה סרטים שממש התכווצתי כשהפכו בהם את הגרעין המרכזי. ב'שיבה מהודו' איש צעיר מתאהב באשה נשואה מבוגרת, ובסרט הפכו את זה, כך שהאשה הנשואה מתאהבת בגבר צעיר. מה החידוש? אפילו ב'שלושה ימים וילד', שביים אורי זוהר, שיצא לא רע, הרגשתי שהוא מפספס את הליבה. ב'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש' ערן ריקליס שמר על ליבת הסיפור, ולכן זה עבר יפה. את 'מר מאני' של רם לוי אהבתי מאוד, כי עבודת המיקרו היתה נכונה. עכשיו הוא עובד על מיני־סדרה על פי 'גירושים מאוחרים', ואני סומך עליו ועל החוש הספרותי והאמנותי שלו".

גם מהסרט "המאהב", שביימה מיכל בת־אדם, הוא מסתייג. "לא הייתי מעורב בו, אבל אני חושב שהעובדה שהיא גם שיחקה זה קצת יותר מדי. היא היתה צריכה, כבמאית, לפקח על העניין".

א.ב. יהושע. "פעם הייתי כותב סיפר והוא היה זוכה מיד לתשומת לב ולתהודה. היום יוצאות כמויות עצומות של ספרים, וחיי המדף התקצרו" צילום: תומי הרפז

אני בידיים נאמנות

מכל העיבודים שנעשו לספריו זה שהכי אהוב עליו הוא האופרה "מסע אל תום האלף", שלה כתב גם את הלברית: "חוויה נפלאה, אני מאוד אוהב אופרה".

על העיבוד החדש ל"המאהב", כמו על יצירות אחרות שלו שעלו בתיאטרון, מעדיף יהושע להשקיף מהצד: "אני לא מעורב, אבל קראתי את הטקסט והערתי כמה הערות שהתקבלו יפה. אני יודע שהצמד הזה (גולדברג ופנקס - מנ"ש), שעדיין לא פענחתי את כל סודותיו, כבר עשה כמה עבודות יפות. כל עיבוד הוא כאילו חותכים לי בישות האינטגרלית, אבל בסך הכל ראיתי שאני בידיים נאמנות ואני מקווה לטוב. אמנם צפיתי בחזרה בלי תאורה ותפאורה, אבל ראיתי בה עבודה מעניינת, שוטפת ודי ברוח הספר. הליבה האמיתית נשארה".

"המאהב" עולה בהבימה במלאות 40 שנה למלחמת יום הכיפורים - התקופה שבה מתרחש הסיפור. כשיהושע כתב את הרומן, ב־1977, הוא היה בן 39 ובשנת שבתון באוקספורד. "כשפנו אליי שמחתי, בעיקר בשל ההקשר למלחמה, כי הסיפור סובב סביב עניין הנעדרים".

"המאהב" מורכב ממונולוגים של שש דמויות: אדם, בעל מוסך שחי בניכור מאשתו, המורה וההיסטוריונית אסיה; בתם המתבגרת דפי; חבר מעברו של אדם, גבריאל, שמגיע מצרפת עקב מחלת סבתו ודוצ'ה והופך למאהבה של אסיה; ונעים, נער ערבי שאדם מעסיק במוסכו. "תמיד שאלו אותי מי גיבור הספר. הגיבור הוא החלל שנלכד בין שש הדמויות. בהצגה בהבימה תפסו את זה - החליטו להעמיד את כולם על הבמה כל הזמן, וזה נכון".

למחזה "המאהב" של הרולד פינטר יש חלק בהשראה לכתיבת הספר. "ראיתי את 'המאהב' בפריז ומצא חן בעיניי הרעיון של בעל שמביא מאהב לאשתו - מרשה שזר יתקרב אליה כאשר הוא רואה שהוא לא יכול לספקה, ולא מדובר רק במיניות. כשישבתי לכתוב בספרייה העתיקה באוקספורד 'באה' לי הדמות של נעים, ערבי ישראלי שיודע את ביאליק בעל פה. זה היה נפלא ויצא שנעים הוא המאהב הנוסף (של הבת דפי - מנ"ש)".

נתניהו הולך נגד עצמו

יהושע הביע לא פעם את הזדהותו עם השמאל בישראל והִרבה למתוח ביקורת על התנהלות הממשלה: "אני כועס מאוד משום שאנחנו, במו ידינו, תופרים את עצמנו עכשיו לתוך עם אחר. אני קורא עיתון ומתרגז, ואשתי כועסת עליי, על עמוס (עוז - מנ"ש) ועל האחרים כי אנחנו לא מדברים יותר. הלוא גם נתניהו מבין ששתי מדינות הן הפתרון, אבל הוא כאילו הולך נגד עצמו ולא יכול לעצור את זה. זה משהו עמוק מאוד ועצוב".

יהושע מצר על שהצעירים מתעניינים פחות בפוליטיקה כיום. "פעם זה היה בעצמותינו, אבל את הילדים שלי זה פחות מעניין. אחרי המחאה הנפלאה ברוטשילד אמרתי שכל האנשים האלה, אחרי שגמרו את ההפנינג, צריכים להיכנס לסניפי המפלגות, להירשם, לקחת כרטיס חבר ולהתחיל לעבוד בפוליטיקה. אבל זה נשאר באיזו רמה תרבותית הפנינגית. מצד אחד, זה נפלא שהתרבות פורחת כאן. מצד שני, יש בעיה פלסטינית, עושים סרט, יש בעיה של עוני, עושים הצגה. האנרגיה הולכת לפעולה התרבותית במקום לפעולה הפוליטית־אידיאולוגית, וזה לא נכון בעיניי".

אתה קורא הרבה?

"לא מספיק, אבל קורא. אני כרגע לקראת סיום רומן חדש ועדיין נאבק על הסיגור - רגע ההתרה של היצירה, המקום שבו צריכים להתברר כל הכוחות. זו הרבה פעמים שעת המבחן של כל היצירה". להבדיל מספריו הקודמים, את הרומן החדש מובילה אשה. "המבחן של סופר הוא היכולת לכתוב רומן שמובילה דמות מהמין השני. את הרומנים הגדולים הובילה אשה - אנה קרנינה ומאדאם בובארי. אני כותב על נבלאית בת כ־45, וזה כל מה שאני מגלה".

הביקורות על ספרך האחרון "חסד ספרדי" לא ליטפו אותך.

"היו ביקורות לא טובות גם על ספרים אחרים שלי. הפעם כתבו 'מייגע וארוך ומשעמם'. לדעתי, משהו בביקורות קצת הושחת. הביקורת לגמרי פרוצה, יש שימוש קל מדי במילים 'מדהים' ו’יצירת מופת'. זה ספר שעוסק בדברים אינטלקטואליים וכאילו כבר אין כוח להתעסק בחומר אינטלקטואלי. ודאי שזה לא מוצא חן בעיניי".

בבטחה אל הסוף

שוק הספרים הישראלי עבר שינויים וטלטלות בשנים האחרונות, ויהושע סבור שלו היה היום סופר מתחיל, מצבו היה בלתי אפשרי כמעט: "פעם הייתי כותב סיפור, והוא היה זוכה מיד לתשומת לב ולתהודה. היום יוצאות כמויות עצומות של ספרים, וחיי המדף התקצרו. אף פעם לא יכולנו להתפרנס מכתיבה, וכולנו היינו חייבים לעשות דברים אחרים. יזהר, ברטוב, מגד, עמוס ואני תמיד לימדנו, כתבנו או הרצנו. כשהתחילו להימכר ספרים בחו"ל היינו מקבלים מקדמות, והן עזרו, אך בחיים לא ראיתי בכתיבה בסיס לפרנסה".

באינטרנט הוא קורא מאמרים או מתעדכן, אבל הוא לא קורא ספרים דיגיטליים, אף שהוא יודע שהתחום צובר תאוצה. "בגיל 77 לא משנים הרגלים", הוא פוסק.

אתה חושש מהזקנה?

"אני תמיד גאה בגילי. בבית הוריי דיברו על המוות במתיקות, אז אני לא חושש מהזקנה. אני חושש ממחלות, אבל לא הייתי רוצה לחזור אחורה. אני לא נוסטלגי בכלל. אני רוצה להתקדם בבטחה אל הסוף".