משוגע יותר
אם יש משהו שמבדיל בין רמי פורטיס של היום לזה של פעם, זה המרץ. הוא קופץ על הבמות כבר 35 שנה, אבל כיום הוא מגיע גבוה מתמיד
רמי פורטיס הוא אחד המוזיקאים הישראלים האהובים עליי, כזה שאספתי גזרי עיתונים עליו ועקבתי באדיקות אחר כל סיבוב הופעות שלו. לפני כחמש שנים החלטתי לקחת הפסקה יזומה, אבל ההופעה שלו בערב פורים בבארבי בתל אביב (כחלק מערב כפול) היתה תירוץ מצוין לבדוק מה השתנה אצל הפרפורמר המטורף.
הבארבי לבש בגדי חג, הקהל המחופש הסתובב בין עמדות איפור והדפסת תמונות, ודניאל דורצ'ין ואלישע בנאי הפליאו בהופעות חימום. כשפורטיס עלה סוף סוף לבמה, הוא התחיל עם האלתור האופרה־ג'יבריש המפורסם שפותח את אלבומו הראשון "פלונטר" ואת השיר "דבש". "ברוכים הבאים לפסטיבל אוכלי ראש", הוא הספיק להגיד לפני שהלהקה המחופשת והמאופרת הצטרפה והקפיצה איתו את הקהל.
רמי פורטיס בהופעה. נונסנס וטירוף לצד משפטי מחץ מבריקים צילום: אוראל כהן
אם יש דבר שמבדיל בין פורטיס של היום לפורטיס של פעם הוא שמכל עשרות ההופעות שהייתי בהן אני לא זוכר אותו בכזה מרץ. הוא קפץ, רקד ואלתר בין השירים כאילו שמו לו משהו בשתייה. השירה שלו אף פעם לא מדויקת. מספיק לו להקליט פעם אחת שיר מסוים כמו שצריך, ובהופעות הוא ישיר אותו בצורה מסוימת ואז ישנה את הקול שלו, בלי שום תבנית קבועה: פעם בקול עמוק, במשפט אחר בקול מפלצתי וגבוה, לפעמים סתם יצעק הברות כמו "בם בם בם" או "טה טה טה". לא סתם קוראים לו "פורטיס משוגע" כבר 35 שנה - הקהל מחכה לזה, והוא קיבל את זה במנות גדושות.
בהופעה פורטיס מתח קווים ישירים בין נקודות מפתח בקריירה שלו, גם אם עשרות שנים מפרידות ביניהן: "תחנה סופית" המדהים מסוף שנות השמונים נשמע טבעי לפני שיר הנושא מאלבומו האחרון, "החבר אני". בין לבין פורטיס מחלק אהבה לקהל ולנגנים. הוא כל הזמן בדק שהקהל נהנה, גם בצדי האולם שעלה על גדותיו. "אני כאן, זה לא משתנה, אבל זה שאנשים ממשיכים להגיע להופעות שלי זה ממש לא מובן מאליו", אמר.
הלהקה של פורטיס נשמעה מעולה, ותיבלה את השירים בפתיחות מיוחדות: שני גיטריסטים (אחד הוא בנו הצעיר), בסיסט, קלידנית ומתופף. לקראת הסוף הצטרפה נינט טייב כגלדיאטורית עם מוהוק צבעוני, שניסתה ללא הצלחה להשתוות לטירוף שפיזר פורטיס. זה היה חינני ב"ניצוצות" וקצת מיותר בקאבר ל"קרייזי" של נארלס בארקלי.
ההדרן היה הזדמנות לשבור את הכלים, עם ביצוע א־קאפלה מופרע ל"חורשת האקליפטוס", גרסה מהירה ואטית של "חלום כחול" ואחד הביצועים המוצלחים ל"נעליים", שקיפל לתוך גרסה מקוטעת את "כל מה שפורטיס": נונסנס וטירוף לצד משפטי מחץ מבריקים, מהלכים מלודיים מדבקים ותחושה כאוטית.
