"אני לא מרוויחה ממכירת נעליים, אלא מהפצת ידע"

"ישנם מקצועות מזיקים יותר מעיצוב תעשייתי, אך הם מעטים", כך פתח המעצב והפילוסוף ויקטור פאפאנק את ספרו "Design for the Real World", שיצא לראשונה ב־1971. פאפאנק, מחלוצי העיצוב ההומניטרי ובר־הקיימא, עסק רבות בסוגיית תפקיד המעצב בחברה ובאחריות המוסרית שלו כלפיה וכלפי משאבים סביבתיים. בשנות השבעים שאלת האחריות הפכה אותו לנתעב בעיני רבים מהמעצבים בני דורו, אך כיום תחום העיצוב החברתי צובר תאוצה הן באקדמיה והן בתעשייה.

מבית המדרש הזה יצאה ב־2011 המעצבת האיטלקייה אוג'ינה מורפגו (27), שהגיעה לארץ בחודש שעבר להעביר סדנה במעבדת פאבלאב ישראל במסגרת שבוע סדנאות שמקיים החוג לעיצוב פנים במסלול האקדמי המכללה למינהל מדי שנה. במהלך לימודי התואר הראשון בעיצוב תעשייתי ביקרה ברואנדה כמה פעמים, שם נחשפה לעיסוק בנעליים. בהמשך עברה לאקדמיה לעיצוב באיינדהובן, הולנד, לצורך לימודי תואר שני בתוכנית שנקראה אז Man and Humanity ועסקה בעיצוב למדינות מתפתחות, והוסבה תוך כדי לימודיה לתוכנית לעיצוב חברתי. פרויקט הנעליים שהיא מפתחת בשנים האחרונות החל כפרויקט הגמר שלה, שנקרא RIY (Repair it Yourself) ועסק ב"תרבות התיקון". מורפגו הציגה נעליים המיוצרות מחלקים שמאפשרים פירוק קל לצורך תיקון.

נעליים להדפסה שעיצבה מורפגו. הכל התחיל ברואנדה

"באיטליה היתה במשך שנים מסורת שלמה סביב צריכת נעליים ותחזוקה שלהן, אבל ברגע שנכנסו לתמונה סניקרס, מוצר שמורכב מעשרות חלקים שנעשים במכונה, נעליים הפכו למוצר שאינך יודע איך ואיפה נוצר וכיצד אפשר לתחזק אותו לאורך זמן", היא אומרת.

השלב הבא בפרויקט הנעליים היה להנגיש לקהל הרחב לא רק את תהליך התיקון, אלא גם את הייצור עצמו. וכך, עם המעצב חואן מונטרו, יצרה גרסה נוספת ששימשה "תוכנית־אב" לנעליים, שבעזרתה אפשר לייצר את חלקי הנעליים בכל סדנה לייצור דיגיטלי באמצעות קובץ דיגיטלי, מדפסת תלת־ממד ומכונה לחיתוך בלייזר. שיאו של הפרויקט היה בדצמבר האחרון, אז הקימו השניים חנות פופ־אפ בגנט שבבלגיה והזמינו את הקהל להיכנס ולייצר נעליים במקום.

כשאני שואלת אותה אם הקבצים ניתנים להורדה מהרשת נחשפת אחת הסוגיות הבוערות בתחום העיצוב החברתי "בקוד פתוח" - הגדרת גבולות כדי למנוע איבוד שליטה על המוצר ואת אופן הפקת הרווחים ממנו. היא מודה שלה ולשותפה לפרויקט, מונטרו, היו חילוקי דעות בנושא, ולכן כרגע הקבצים נמצאים במעבדות ייצור שונות, אך לא אונליין.

"אני לא מרוויחה ממכירת נעליים, אלא מהפצת ידע", היא אומרת, "חנות הפופ־אפ היא דוגמה טובה - בנינו את התשתית, סיפקנו את החומרים, הידע והניסיון, אבל את המוצר עצמו יצר הקהל. כמו בתחום המוזיקה, גם שם המוצר - דיסק - כבר לא מספיק לשם הפקת רווחים. צריך לספק חוויה כוללת". "אלא אם כן אתה נייקי, כדאי לחשוב על מודל עסקי פורץ דרך", מסכמת כרמלה יעקובי וולק, ראש החוג לעיצוב פנים במכללה למינהל, "עיצוב חברתי הוא פתרון".