ארבעת המינים: ארבעה אלבומים חדשים
מריה קארי חוזרת לאוקטבות המפורסמות שלה, לילי אלן כבר לא מגניבה, ג'ק ווייט כיפי ומפתיע ו־50 סנט בינוני ועמוס. ארבעה אלבומים חדשים
10:0916.06.14
מריה קארי:
חוזרת למנעד המפורסם
מריה קארי חוזרת אחרי ההפסקה הכי ארוכה שלה. סיבות שונות כמו לידת תאומים, שיפוט ב"אמריקן איידול" ואיסוף חומרים קדחתני דחו את יציאת האלבום כמעט בשנתיים.
ככל שהתעכב נוספו לאלבום "Me. I Am Mariah... The Elusive Chanteuse" שירים שעשו אותו דחוס וארוך, אבל באלבומה ה־14 קארי מציגה את מנעד חמש האוקטבות שלה במלוא תפארתו.
73 דקות הן קצת יותר מדי כשמביאים בחשבון שירים מטופשים כמו "Thirsty", וסביר להניח שוויתור על כמה מהם לא היה גורע מהצהרת הכוונות של קארי. בראיונות לפני צאת האלבום היא ציינה שביקשה מהמפיקים לא להיכנע לתכתיבי טרנד ולשמור על הצליל הפופי הסליזי המוכר שלה. זה עובד יפה בשלושת שירי הפתיחה, שבהם היא מצליחה לשלב את הנוסחה המוכרת עם קצת גוספל והיפ־הופ. ב"You Don’t Know What To Do" היא נשמעת טבעית על מקצב דיסקו, ב"One More Try" היא מוליכה באטיות בלדת סול יפה, וב"Heavenly" המנעד שלה משתלב באופן מרשים עם מקהלת גוספל ולופ תופים דומיננטי. בגיל 44, אחרי קריירה של חצי יובל, נדמה שקארי לא מתכוונת להיעלם בקרוב, אבל לא מצליחה להתעלות על אלבומה האחרון של ביונסה.
לילי אלן:
פזמונים ריקים
בשונה ממריה קארי, לילי אלן כן דאגה לעדכן את הצליל שלה, וחבל. את פלרטוטי הרטרו הקלילים שאפיינו אותה בעבר החליפו ריפים אלקטרוניים אפלים ופומפוזיים שמכוונים לפזמונים ריקים. בחמש השנים שחלפו מאז אלבומה הקודם הפך אחיה אלפי למפורסם ממנה בתפקיד ת'יאון גרייג'וי ב"משחקי הכס", וכעת היא חוזרת באלבום "Sheezus", עם טקסט חשוף ופגיע.
שיר הנושא, שמרגיש יותר כמו משחק מילים על חשבון "Yeezus" של קנייה ווסט מאשר אמירה כלשהי על ישו, פותח את האלבום בהתפלשות עם כוכבות הרגע. רפרנסים ללורד, ביונסה, ריהאנה וקייטי פרי חוזרים כמה פעמים ויוצרים תחושה מבלבלת. ב"Our Time", למשל, היא נשמעת כמי שמנסה לתרץ למה מגיע לה לקחת פיקוד על המסיבה יותר מאשר מי שיש לה הכריזמה והיכולת לעשות זאת.
יש רגעים שבהם נדמה שזה קורה, כמו ב"Yours Insincerely", שמרגיש כמו גרסה מרוככת ואגבית לרגאטון של שון פול, או "Take My Place" הלהיטי המשובח. האלבום מסתיים בקאבר בסיסי וחביב ל"Somewhere Only We Know" של Keane, שבעצמו נשמע כמו שילוב צפוי בין טראוויס לקולדפליי.
אם פעם אלן נתפסה כזמרת מגניבה, האלבום החדש ממקם אותה במשבצת הרבה פחות מחמיאה.
ג'ק ווייט:
מספק את הסחורה
ג'ק ווייט, אחד מגיבורי הגיטרות האהובים בשנות האלפיים, מוציא את אלבום הסולו השני שלו, "Lazaretto". פורמט האלבום המשוכלל ועתיר הגימיקים פותח בידי צוות מומחים בפיקוחו של ווייט, שכבר שנים עוסק בדרכים שונות להשאיר את התקליט רלבנטי. מלבד הפתעות ויזואליות, כמו תקליט שמתנגן מהסוף להתחלה או הולוגרמה מסתובבת, התקליט החדש כולל הברקות כמו שיר עם שתי פתיחות שונות וקטעי בונוס סודיים שמגלים מתחת למדבקה.
לפעמים יש תחושה שיותר משהוא מוזיקאי מוצלח ווייט הוא אסתטיקן גאון, שמצליח לשמר את מיתוס הרוק והגיטרות המחוספסות. אם מקלפים את הגימיקים, זהו אלבום כיפי ומשוחרר לפרקים. הגיטרה של ווייט נשמעת נפלא לכל אורכו של האלבום, גם כשהיא מוליכה את השירים בתזזיתיות מלוכלכת כמו בשני השירים הפותחים, או כשהיא מלווה פסנתר וזמרות רקע כמו ב"Alone in My Home". הכל מתפוצץ ב"High Ball Stepper" האינסטרומנטלי הסוחף. זה אמנם לא מתגבש לכדי יצירה שלמה ורציפה, אבל זו בהחלט חגיגת רוקנ'רול ובלוז.
50 סנט:
נטול שיאים
קרטיס ג'קסון, 50 סנט בשבילכם, הוא דוגמה מצוינת למוזיקאי שכבר מזמן לא משקיע את מיטב מרצו בתחום, שכן האחוזים הקטנים שקיבל מההכנסות גרמו לו לחדד את כישוריו העסקיים. אבל גם הוא נאלץ לשחרר מדי פעם אלבום ראפ כדי לשמור על תדמית הרחוב הקשוחה שלו. עקב סיבוכים של זכויות יוצרים מתוכנן לצאת השנה אלבום נוסף של ג'קסון, ובו אורחים כמו אמינם, סנופ דוג וכריס בראון. האלבום הנוכחי, "Animal Ambition", הוא כנראה רק מתאבן.
ההגשה האדישה והמוכרת של ג'קסון מלווה 40 דקות של היפ־הופ בהפקות משתנות. "Hold On" הפותח נשען על לופ פאנקי מינימליסטי ואטי עושה חשק לעוד, אבל "Don’t Worry Bout It" האלקטרוני המעצבן מיד מצנן את ההרגשה. מתוך 11 שירי האלבום (ועוד 3 קטעי בונוס) יצאו עד כה לרדיו עשרה סינגלים בסך הכל, כמות מוגזמת עבור אלבום נטול שיאים. "Winner Circle" הקיטשי מכיל כמה רגעים יפים ששווה להזכיר, אבל גם אלה לא מצילים אלבום בינוני ועמוס סינגלים שלא עוזרים ל־50 סנט לחזור בגדול. אולי האלבום הבא ישנה את התמונה.
