אוי, מנחם, מנחם

כל מה שמנחם גולן רצה הוא לקרוא פעם אחת ביקורת חיובית על סרט בבימויו. בסיפור ההוליוודי של החיים שלו, על הילד מטבריה שהגשים את החלום האמריקאי, פטפט עם מלכת אנגליה, הרביץ לצ'אק נוריס, הפסיד שוב ושוב את כל רכושו ונלחם עד הרגע האחרון - בסיפור המופלא הזה לא היתה אפילו ביקורת משבחת אחת. ייתכן שהעובדה הזאת היא שגרמה לו לעולם לא להפסיק לחלום.

חלום הוא בעצם רק מילה יפה ל"התמכרות מהזן הקשה ביותר". הקלישאה החבוטה ביותר על הבמאי שימכור את אמא שלו בשביל הסרט הבא היא המציאות היחידה שגולן הכיר. הוא באמת מכר שש דירות כדי לביים שישה סרטים, עלה לקומה השמינית במלון בקאן ואיים להתאבד כי הקהל עזב באמצע את הסרט שלו, משכן בגיל 82 את הפנסיה שלו כדי לעשות עוד סרט אחד "שייקח את האוסקר של אמריקה", קרא עשרה תסריטים ביום ורק השתוקק לעמוד שוב על הסט ולצעוק "אקשן".

מנחם גולן. "בחיאת יורם, תקרא את התסריט הזה. מילה שלי, הסרט הזה מחזיר אותנו ישר לטופ" צילום: יובל חן

הקוד לצופים

ואף שמבקרי הקולנוע חבטו בו שוב ושוב, מנחם גולן לא הפסיק לצעוק. עם כל הכבוד למבקרים, מי שקובעים הם רוכשי הכרטיסים, והיו לא מעט כאלה לסרטים שגולן ביים או הפיק עם בן דודו, שותפו, אויבו וחברו לעת זקנה יורם גלובוס. בשנות השבעים בני הדודים מטבריה כבשו את המדינה. הסרטים שגולן ביים זכו לפרמיירה חגיגית בבנייני האומה, גולדה חיבבה אותו ורבין שיחק את עצמו ב"מבצע יונתן".

ואז הגיע "אסקימו לימון" ושינה את התמונה: לראשונה בקריירה שלהם טעמו בני הדודים את הניחוחות המשכרים של הצלחה בינלאומית. הם עזבו הכל וניסו לכבוש את השוק האמריקאי, וכמו בכל סיפור טוב, בהתחלה כישלון רדף כישלון, עד "ברייקדאנס", שהתקציב שלו היה קצת פחות ממיליון דולר והכניס מעט יותר מ־100 מיליון דולר.

בקאנון גרופ של גולן וגלובוס הם שחזרו את ההצלחה הזאת כמה פעמים. בשלב מסוים נראה כאילו הם הצליחו לפצח את הקוד עבור צופי הקולנוע באמריקה. הם נתנו להם אקשן ללא הפסקה וגופות חשופים, הביאו לאמריקה את ז'אן קלוד ואן דם והפכו את צ'ק נוריס וצ'רלס ברונסון לגיבורים.

בשיאם הם הפיקו 50 סרטים בשנה. במקום 30 שבועות להפקה, בקאנון היו רק עשרה, ושום סרט לא חרג מתקציב של מיליון דולר. 20 שנה לאחר מכן יבוא הבמאי קוונטין טרנטינו ויגיד ש"בלי קאנון לעולם לא היה 'ספרות זולה'. הם ממש שינו את הקולנוע האמריקאי, יש לי בבית ספרייה של סרטים רק שלהם".

זבל להמונים

בהוליווד של אמצע שנות השמונים נחשבה קאנון ליצרנית סדרתית של זבל להמונים. ליורם גלובוס העובדה הזאת לא ממש הזיזה; את מנחם גולן היא הוציאה מדעתו. העניין הוא שפרסים עולים כסף, והדרישה של גולן מבן דודו להגדיל את התקציבים הובילה בסופו של דבר לנפילת החברה. לפחות גולן זכה לרגע התהילה שלו: בגולדן גלוב של 1985, כשג'ון ווייט זוכה בפרס השחקן הראשי עבור הסרט "רכבת אל החופש", ווייט ההמום (שניצח את ג'ין האקמן והריסון פורד) מנסה לקום, אך מיד נופל בחזרה לכיסא, בזמן שגולן גדול הממדים, המאושר עד עמקי נשמתו, מזנק עליו בקפיצות שמחה.

רומנטיקן אינסופי

גולן הצליח לעשות זאת עוד פעם אחת, עם ג'ון קסאווטס ו"נחשולי האהבה", שגרף מחמאות והפסיד מיליונים. בזמן שגלובוס ניסה להציל את קאנון, את גולן, הרומנטיקן האינסופי, עניין רק הסרט הבא. הוא שילם לגודאר מיליונים עבור סרט כושל, פיזר הבטחות, המשיך לחתום על חוזים על מפיות ובעיקר תמיד האמין בסרט הבא.

בגיל 85, כשגולן הבין שכבר לא יהיה הסרט הבא, הוא מת. לא נשארה לו סיבה לחיות. ב"גו גו בויז", סרטה המשובח של הילה מדליה על גולן וגלובוס, שצולם לפני שלוש שנים, שניהם יושבים יחד באולם קולנוע, מפויסים ואוהבים, וצופים בלקט מהשלאגרים הגדולים שלהם. הם מזמרים עם יהורם גאון, מעלים זיכרונות, אפילו דמעה מבצבצת. ורגע לפני שגלובוס רץ לעסקים שלו, מנחם בן ה־82 תופס לו את היד ואומר: "בחיאת יורם, תקרא את התסריט הזה. מילה שלי, הסרט הזה מחזיר אותנו ישר לטופ".