"עשר שנים של מחשבה"

על המשטח הלבן בגלריה לפיסול באגף הישן של מוזיאון תל אביב, שמואר בשמש חורפית, נעים שמונה רקדנים: לעתים כדבוקה אחת, גוש של גופים מעורבבים זה בזה; לעתים נשענים בשורה על הקיר או שכובים לאורכו, ואז מקפצים עליו או פוסעים עליו כשהם נישאים על כתפי חבריהם. אחד מהם פורץ למרכז החלל, אחר כך זוג, ואז כולם נעים בקבוצה, בנפרד או יחד כמו זחל ענק, ואחר כך נפוצים בחלל לצלילי מוזיקה שבוקעת מהטייפ בפינה. באוויר עומד ערבוב של מלודיות, אנחות ונשימות מהוסות.

הלהקה בחזרות צילום: תומי הרפז

סקיצה שאיירה פינטו. "חשבנו על המושג 'חומר' ומרכיביו: איך יוצקים אותם לגוף, איך יוצרים 'מיזוגי אדם', מה קורה לשני אנשים שחיים יחד שנים"

הגורם השלישי בהתנעת תהליך היצירה הוא יואן טיבולי, מעצב התאורה והחלל הצרפתי. "אנחנו עובדים איתו שנים, והחיבור שלנו יוצא דופן. הוא מכיר אותנו, וכמעט לא צריך לדבר איתו. יש לו אינפוט אדיר בתפיסת האור והחלל. הוא הגיע לישראל פעמיים, לאסוף חומרים לקראת המופע, והתאורה שהוא יצר היא אלמנט משמעותי וחזק", אומר פולק. התוצר הסופי הוא מעין חצי קופסה לבנה ששני גושי קהל מגדירים בצורת האות רי"ש. ביניהם פינה שחורה קטנה, מוארת בנורות חשופות, מוקדשת לנגנים. פרט לתאורה הצבעונית המשתנה, התפאורה היחידה היא מערכת קולבים שיורדת מהתקרה בשלב האחרון של המופע.

הרקדנים בעבודה. "העבודה היא דיאלוג עם הרקדנים: אוספים דימויים, מביאים לחזרה, בוחנים תגובות ומסמנים מה מעניין" צילום: תומי הרפז

הלהקה בעבודה צילום: תומי הרפז

הנוכחות בחלל שמוקדש ליצירה חומרית, היא מסבירה, הובילה לעיסוק בחומר ובקשר שלו לגוף. "חשבנו על המושג 'חומר' ומרכיביו, איך יוצקים אותם לגוף ומהן ההשלכות של זה. שאלנו איך יוצרים מיזוגים שהם סוג של מקשה או מכלול, מעין 'מארזי אדם'; מה קורה לשני אנשים שחיים יחד הרבה שנים. עלו לי דימויים של ים וצוק, שהצוק מקבל את צורת הים מעצם התנועה שלו".

"אין כאן מאסטר פלאן או תוכניות מדויקות", אומר פולק. "אנחנו יכולים להתחיל חזרות, להפסיק באמצע ולהתחיל מחדש. קשה להעריך את זמן היצירה, כי הדברים קורים מסביבנו. עד שזה קורה בפועל עוברות עשר שנים של מחשבה. דברים מצטרפים בדרך ויוצרים את התוצאה הסופית".

התלבושות בתיקון. "זה מסמן על הרקדנים את החיתוכים בגוף, וכך מפרק ומחבר גופים למקשה אחת" צילום: תומי הרפז

"יחסית לעצמנו זה היה חיפוש מאוד אבסטרקטי. בדרך כלל אנחנו עוסקים בדמויות ובקשרים ביניהן, וכאן היה חיפוש קראפטי יותר. התחלנו קודם כל בלשבור כל תפיסה והגדרה של תנועתיות ולנסות לבנות פיזיות בדרך שאנחנו לא מכירים: בדקנו, למשל, מה נוצר מחיבור בין רגליים של רקדן אחד וטורסו של רקדן אחר, ואיך ליצוק אדם לאדם וליצור תחביר של אנשים שהגבולות שלהם לא ברורים.

"מה שעשינו, באופן חריג, היה להפריד את מרכיבי היצירה זה מזה: כל אחד ראה את היצירה מנקודת המבט שלו, ובסופו של דבר נוצר חיבור שבונה את הכל. בהתחלה עבדנו עם הרקדנים על שקט. זה תהליך לא פשוט, כי הרבה פעמים מחול ניזון ממוזיקה ומונע ממנה. ההיעדר שלה בודד את התנועתיות. במקביל ניהלנו דיאלוג עם המוזיקאים, בניסיון לחפש איתם את הקוד המוזיקלי או השפה המוזיקלית של המופע, להגדיר את הצליל, הכלי והדינמיקה שהם מעבירים".

איך מתרגמים איור או סטילס לצליל?

פולק: "לפעמים אמרתי 'אני רוצה קטע אדום' או שאלתי 'מה זה שקוף'. המוזיקאים עושים סקיצות, שולחים את החומרים אלינו, ומתחיל דיאלוג של עריכה ושינוי שמבודדים בו נקודות להיאחז בהן, ולפעמים גם הן מולידות דברים חדשים". התוצאה הסופית מייצרת פסקול מהפנט שמשלב בין ווקליות לשלל כלי נגינה קונבנציונליים - שלושה אקורדיונים, צ'לו, כינור, מנדולינה ומפוחית - ובצדם פעמונים, תיבת נגינה, פסנתר צעצוע, שקית, צינור וזכוכית.

התוצאה על הבמה היא אותה תנועה של רקדנים שנעים לעתים כגוף אחד ולעתים כבודדים, נוגעים ונפרדים מהקיר וזה מזה ברכות או בכוח, בתנועות שלרגעים מזכירות חיה ארוכה שנושמת ופועמת. לצדם ובינם נעה עוד חיה קדמונית שמגלם צבי פישזון, שחקן העוסק בעיקר בתיאטרון הגוף. פישזון מכוסה שריון ענק סרוג עתיר עודפי בד, שמאפשר לו לבלוע את אחד הרקדנים ואז לשחררו. פינטו פותחת את אחת המזוודות בצד הגלריה ומוציאה את הסריג הענק והכבד שממנו מורכבת התלבושת. פה ושם בולטים בין גוני החום והוורוד שלו חוטים בירוק זוהר; אלה, היא מסבירה, הם סימני הדרך של פישזון בתוך התלבושת הסבוכה.

כמו פישזון, גם הרקדנים האחרים עטויים אוברולים סרוגים בשילובי צבעים עמוקים שנדמים, כשהם צמודים זה לזה, כמייצרים תוואי טופוגרפי: שכבות של צבע וחומר בעלות חיים ותנועה משל עצמן. "היה לנו ברור שהשפה הוויזואלית תבוא לידי ביטוי בתלבושות, כי רצינו לשמור את חלל הגלריה כמו שהוא", מסבירה פינטו, שאחראית לעיצוב התלבושות עם מעצבת הטקסטיל מוריאל דז'לדטי ועם רינת אהרונסון, שאיתה היא אף סרגה חלק מהתלבושות. "הרבה שנים היתה לי פנטזיה לעבוד בסריגה. יש משהו בצבעוניות ובפיסוליות של סריג שאי אפשר להשיג בחומר אחר.

"התהליך של בחירת הצבעים היה ארוך. היו בערך שלושה ימים שישבתי וסרגתי מאה דוגמאות קטנות של שילובי צבעים כדי להגביל את עצמי ולמצוא את הסקאלה הנכונה", היא נזכרת. החלוקה הצבעונית שנבחרה לבסוף מסמנת על גופות הרקדנים את המחקר התנועתי שעומד בבסיס היצירה. "זה סימון של אותם פירוקים וחיתוכים שסימנו בגוף, והניסיון לטשטש ולפרק גבולות וליצור חיבורים של גופים למקשה אחת", היא אומרת. "כל בגד בנוי גם עם תוספות כמו בטנים, ישבנים, שכמות וחזה. זאת הסיבה שרצינו ליצור בסריגה: שתהיה עוד קליפה או שכבת עור שיש לה נפח ותלת־ממדיות, שלא רק מקשטת את הגוף".

אבשלום פולק (45) וענבל פינטו (45), כוריאוגרפים; הפרויקט: "פרחקיר", יצירת מחול בליווי מוזיקה חיה; סביבת עבודה: גלריית הפיסול במוזיאון תל אביב; כלי עבודה: תשעה רקדנים, שחקן ושלושה מוזיקאים. וגם: מחברת סקיצות, חוטי סריגה וצילומי וידיאו; פרויקטים קודמים: "אויסטר", קוקטייל של תיאטרון־מחול וקרקס אנושי שמציג כבר 15 שנה; "שייקר", תיאטרון־מחול בהשראת כדורי הזכוכית שנראים כמלאי פתיתי שלג; "אבק", מופע המשלב מחול, תיאטרון ומוזיקה, שנוצר בשיתוף המאיירות רוני פחימה ושמרית אלקנתי צילום: גדי דגון

כשאני שואלת באיזה שלב נבחר שם היצירה, פינטו צוחקת: "בשלב שזה הכרחי, כשצריך להתחיל לפרסם את המופע. אבשלום הביא אותו, והוא היה כל כך מוצלח מכל כך הרבה סיבות".