הפסקה לעסקית: לסעוד לפי הליש"ט

דיינינג, שהיגרה אלינו מאנגליה, מגישה אוכל יפני מסוגנן, קטן ויקר. אבל שלא יהיו לכם אשליות בקשר ללונדון - הייאוש שם עולה הרבה כסף, ולא ממש משביע

גלי וולוצקי 10:2130.03.15

תגיות:

הביקור בדיינינג, אחת המסעדות המדוברות שנפתחו לאחרונה בתל אביב, השאיר אותנו מתוסכלות. לא כי המסעדה לא יפה (היא יפה), לא כי האוכל לא טעים (האוכל טוב ולפרקים גם מצוין), אלא משום שהוא מבהיר עד כמה גדול המרחק בין לונדון והארץ, ובעיקר בין הליש"ט לשקל.

קראו עוד בכלכליסט:

ביקרנו במסעדה ביום חמישי, ועד זמן ההורדה לדפוס התברר שבדיינינג הבינו לבד שיש לקצר את המרחק הזה, והורידו את מחירי המנות בעסקית ב־20 שקל למנה. ההסבר שסיפקו - הבעלים פתוחים להתאמות לקהל הישראלי - מעודד אמנם, אבל עדיין דיינינג תישאר עבור רובנו מסעדה לאירועים מיוחדים.

דונבורי שרימפס. 3 חסילונים ב־149 שקל צילום: עמית שעל

לא כדי לשבוע

נתחיל מההתחלה. דיינינג, השלוחה המקומית של המסעדה הלונדונית המהוללת של השף מסאקי סוגיסאקי, נפתחה לפני כחודש וחצי על הגג של מלון נורמן בתל אביב. מאז הדיבור בפי כל מי שקולינריה מעניינת אותו הוא על המסעדה, ובעיקר על המחירים, שמיישרים קו עם המסעדות היקרות בארץ ואפילו עולים עליהם.

הקירות כאן מצופים בניירות מוזהבים שיובאו במיוחד מלונדון, המלצרים מקבלים את הסועדים בברכת שלום יפנית, והתפריט הכרוך עור מציע מבחר מנות מפתות במחירים הנעים מ־28 שקל (לפולי אדממה!) ו־29 שקל ליחידת סושי או ניגירי ועד 189 שקל לדונבורי צלופח נהרות ופואה גרה.

העסקית מציעה לבחירה כל אחת ממנות הדונבורי - מנה כפרית המורכבת מקערת אורז עם תבשיל כלשהו (מכאן גם נגזר שמה, שפירושו קערה ביפנית) - במחירים הנעים בין 125 ל־169 שקל, או מגש סושי או סשימי במחיר 175 שקל, וכוללת גם מרק מיסו וסלט עלי תרד.

המרק, שהוגש במהירות, היה טוב מאוד. מיסו עדין עם קוביות קטנות של טופו משי רך במיוחד, שהוגש בלי כפות ועם המלצה לשתות אותו ישירות מהקערה. אחריו הגיע סלט עלי תרד זעיר ממדים אבל טוב מאוד: העלים נחלטו והוגשו בוויניגרט עדין ומתקתק של שומשום שחור ולבן. יופי של מנה.

כבר היינו רעבות וציפינו בקוצר רוח לעיקריות, אבל מה שהוגש בהמשך נראה יותר כמו מנות ביניים. דונבורי שרימפס קריסטל, ירקות טמפורה וסויה מתוקה (שלנו עלה 145 שקל) הוגש כאן כרינג של אורז לבן עם שלושה חסילונים טריים, פלפלון אחד חצוי ופיסת חציל. השרימפס והפלפלון טוגנו בטמפורה - אחת הטובות שאכלנו - ברוטב עדין של סויה מתוקה. זה היה כל כך טעים שממש הצטערנו שאחרי חמישה ביסים בקושי זה נגמר. אכלנו לאט, מנסות להתענג על כל גרגיר, מחלקות בינינו את פיסות השרימפס שווה בשווה, ונשארנו כשקצת פחות מחצי מתאוותנו בידינו.

מגש סושי. במחיר ששילמנו ציפינו שכל ביס יעיף אותנו לשמים צילום: עמית שעל

לא לטבול בסויה

גם מגש הסושי (שעלה לנו 195 שקל) לא הושיע. על צלחת עגולה פשוטה למראה הוגשו עשר יחידות ניגירי - עם היצע מגוון ונעים לעין וטיפול פרטני לכל דג. הצלופח נצלה ברוטב עשיר, ודגים אחרים נכבשו או הוגשו נאים עם מעט ווסאבי. היו שם סיבס, ילוטייל, שרימפס, צלופח, קינג קראב וטונה אדומה, ויחידה אחת של הניגירי הטוב ביותר בצלחת - סקאלופ טרי ומתקתק. היה טעים אבל קצת מתסכל - במחיר ששילמנו ציפינו שכל ביס יעיף אותנו לשמים, כפי שעשה הסקאלופ, או, סליחה על ההתקטננות, שלפחות נצא שבעות.

אף שאסרו עלינו לטבול את הסושי בסויה, ביקשנו בכל זאת. אחד המנהלים הסכים - בהסתייגות מסוימת אך באדיבות - להביא לנו סויה, והגיש בקבוקון קטן שבו, כך סיפר, יש רוטב סויה שמכינים לבד במסעדה ולו, כהבטחתו, "וואו פלייבור".

הסועדים שישבו מולנו, והיו כמעט הסועדים היחידים במקום - תושבי חוץ עם סיליקון במקומות הנכונים - הזמינו רול צלופח נהרות עם פואה גרא צרוב וסויה מתוקה (135 שקל לשש יחידות) ורול של סרטן רך שריון בטמפורה, קינג קראב, סלט גרגר ויוזו (118 שקל). גם אנחנו רצינו, אבל המחיר הרתיע אותנו, והבנו שכדי לשבוע אין ברירה אלא לחפש לנו מקום אחר - וכך היה. יצאנו מהעסקית והלכנו לאכול. לדיינינג נחזור כשנמצא ארנק עמוק במיוחד. עד אז נסתפק בצ'רטר ללונדון.

דיינינג