עוד שנה, עוד אלן

כמו החצבים בסתיו וכמו השקדייה באביב, כך גם וודי אלן: בכל שנה בערך בעונה הזאת יוצא לאקרנים סרט חדש שלו. אורכו לרוב כ־90 דקות, והוא זוכה להצלחה מסחרית וביקורתית בינונית - נדמה שאיש כבר לא מצפה מאלן להתעלות על סרטיו המוקדמים - ונעלם אל תוך תהום הנשייה, סתם עוד אנקדוטה ברזומה של יוצר עשיר בכל המובנים.

מהבחינה הזאת "איש ללא היגיון", הסרט החדש של אלן, אינו יוצא דופן כלל. לא מדובר באחד מסרטיו הגדולים באמת ("הרומן שלי עם אנני", "מנהטן", "בעלים ונשים") ואפילו לא באחד מסרטיו הגדולים יחסית לתקופה ("יסמין הכחולה", "נקודת מפגש"), אלא בסרט שקרוב לוודאי שיישכח כמו סרטו הקודם "סונטה לאור ירח" (שהיה גרוע מהרגיל). זה סרט סתמי לחלוטין, מה שכמובן לא אומר שהוא לא מהנה למדי.

רצח פילוסופי

"איש ללא היגיון" מגולל את סיפורם של שניים: אייב (חואקין פיניקס) וג'יל (אמה סטון). הוא פרופסור לפילוסופיה, היא תלמידתו בקולג', ומכאן מתגלגל לו סיפור אהבה די סטנדרטי שרק המניע לו חריג - אייב, שמצוי בתחילת הסרט במה שנראה כמו דיכאון קליני חמור ואינו מסוגל לתפקד כמעט בשום תחום (ובעיקר לא במיטה), מחליט לבצע רצח אקראי כדי להעניק משמעות לחייו.

"איש ללא היגיון". אתה דיכאוני, אני חמודה

הרצח מעיר אותו לחיים, והכל טוב ויפה עד להסתבכות הדי צפויה שמובילה לסוף הטראגי, שהרי בסופו של דבר בקולנוע אמריקאי עסקינן ושום מעשה רע לא יעבור ללא ענישה אלוהית. פה זה לא אירופה, ומי שרוצה סופים מעט פחות צפויים מוזמן לפנות לקולנוע הצרפתי, למשל (או לסרטיו המוקדמים של אלן).

פיניקס נגד אלן

הציר המרכזי של העלילה - רצח ממניעים פילוסופיים - לא רק זועק מרוב דמיון לציר המרכזי של "החטא ועונשו", יצירת המופת של פיודור דוסטויבסקי, אלא גם נדחף לפניו של הצופה לא בכפית, אלא בכף. אין פה סאבטקסט: אלן רצה ליצור גרסה עכשווית של הספר ההוא, שתעסוק באותן שאלות, כולל ארומה חזקה של סרט מתח. כסרט מתח זה עובד טוב יחסית, אבל נדמה שכל הפילוסופיה הזאת קצת מודבקת. אלן הוא יוצר אינטלקטואלי, אין ספק, אבל כשהשאלות שהסרט מנסה לשאול לא מועברות לצופה באמצעות תחביר קולנועי ממשי שגם ישקף תחכום, אלא פשוט נשאלות על המסך - התחושה שמתקבלת היא של חלטורה.

אמה סטון, הג'ינג'ית המקסימה, מסתמנת כמוזה הנוכחית של אלן וכך מצטרפת לשורה ארוכה של שחקניות ששימשו לו השראה, ממיה פארו ודיאן קיטון ועד סקרלט ג'והנסון.

הבעיה היא שבניגוד להופעה המרשימה שלה ב"בירדמן", למשל, שבה חשפה צד אפל ומורכב שאיזן את כל המקסימות הזאת, ב"איש ללא היגיון" היא בעיקר חמודה ולא מי יודע מה מעניינת או משכנעת. בניגוד למוזות הקודמות של אלן, סטון - למרות היותה שחקנית מוכשרת - נראית כמו עוד כוכבת הוליוודית חסרת עומק, ואולי זה קורה בגלל דמותה הבלתי משכנעת של ג'יל.

וכאן אנחנו מגיעים לחואקין פיניקס, אחד השחקנים המוכשרים והחכמים בדורו, האיש שנושא לאחרונה על כתפיו הענקיות את סרטיו של פול תומס אנדרסון. נדמה שפיניקס משחק ב"איש ללא היגיון" נגד התסריט: רוצה לומר, אלן נוטה לכתוב את גיבוריו הראשיים כמעין וריאציה על דמותו במציאות עם כל הנוירוזות היהודיות האינטלקטואליות המוגזמות. בסרטיו המוקדמים שיחק אלן בעצמו וריאציה של הדמות הזאת, ובמאוחרים ניתן לראות שחקנים שונים מגלמים דמות שהיא בעצם, מעל הכל, אלן (כמו אוון ווילסון ב"חצות בפריז"). פיניקס מסרב ליפול בפח הזה, ואף שאלן העניק לדמות מאפיינים "אלניים" - הוא מצליח ליצור אייב משלו.

כל זה לא בא לומר ש"איש ללא היגיון" אינו סרט מהנה. הוא כן. כסרט מתח (עם הפרעות פילוסופיות) הוא עובד, בחירה ראויה ליומית ותו לא, וזה בסדר. אחרי הכל, נתראה עם אלן שוב בתוך שנה־שנתיים (כיום הוא עובד על סדרת טלוויזיה).

רגעים שנזכור ביום שאחרי

2. הטריק העלילתי הקטן והמשעשע של אלן עם האקדח.

3. אחרי ששיחק גם ב"מידות רעות" הבלתי נסבל, הגיע הזמן שפיניקס יבחר סרטים טובים.