עממי במחירי שף

המסעדה העממית שפתחו דוד ויוסף במתחם הבורסה ברמת גן לא מספקת את הסחורה. השירות רשלני, האוכל בינוני, ורק המחירים מדיפים ניחוח יוקרה

גלי וולוצקי 08:3802.11.15

תגיות:

דוד ויוסף סטריט פוד

כברת דרך ארוכה עברו השפים דוד אלמקייס ויוסף שטרית מאז הקימו מסעדת אינדי, שנחשבה לחביבת הפודיס התל־אביבים. המסעדה פעלה בין 2009 ל־2012 בחלל פצפון ברחוב ירמיהו בתל אביב והפכה כמעט בין לילה ליקירת חובבי האוכל, ובהמשך החלה למשוך אליה גם את בכירי בורסת היהלומים. הגלגול הבא של השניים, מסעדת דוד ויוסף דאונטאון ברחוב מונטיפיורי בתל אביב, כבר כוון לחלוטין לקהל האמיד שהפך את השניים ליקיריהם — בסגנון הנובורישי של העיצוב, בבר השמפניה האפלולי בקומה התחתונה וגם באוכל שהתרחק מהסגנון הפשוט שאפיין את השניים בתחילת דרכם והפך להיות מורכב יותר, מצועצע יותר ובייחוד יקר יותר.

אחרי שהכריזו על פתיחת סניף לונדוני במתחם קמדן מרקט של טדי שגיא בלונדון - תוכנית שבוטלה בהמשך - פתחו השניים את גרסת העממיקו שלהם במתחם הבורסה ברמת גן לפני כחודש: דוד ויוסף סטריט פוד.

לכאורה מדובר בצעד עסקי נבון; נראה שבימים האלה כל שף שמכבד את עצמו חייב לספק לקהל את גרסת ה"בפיתה" שלו, ומה יותר חכם מלעשות את זה ממש מתחת למשרדים של הקהל שלך, שעכשיו יוכל לאכול אצלך גם בצהריים בלי להסתבך בפקקים של רחוב אבא הלל והכניסה לתל אביב.

דוד ויוסף סטריט פוד צילום: נמרוד סונדרס

איחרתם? קבלו נזיפה

המסעדה מעוצבת בענייניות ראויה ואפשר לשבת בה בחוץ או במקומות ישיבה מעטים בפנים. גם בבר יש כמה מקומות ישיבה, אבל בעת ביקורנו לא היססו אחדים מהסועדים פשוט לאכול בעמידה.

המקום היה מלא מפה לפה גם בצהריים גשום במיוחד, ונראה כי מתחם הבורסה ברמת גן - שאינו מציע יותר מדי אפשרויות מוצלחות לאכילה - רק חיכה לצמד השפים שיבוא להכניס להם את חביתת הירק לפיתה.

התפריט העסקי (בשלב זה תפריט הרצה) מציע את אחת המנות העיקריות (בצלחת. מנות הפיתה אינן כלולות בדיל, וחבל) עם תוספת על חשבון הבית. את האוכל מזמינים בדלפק ומשלמים בקופה בשיטת ארומה, ולמוזיקה הדי רועשת שמתנגנת ברקע מתווסף פסקול של קריאות נוזפות בכל מי שאינו ממהר לבוא ולקחת את המנה שלו.

השירות רשלני - יש טעויות בהכנת המנות (קיבלנו מג'דרה במקום השארייה, אורז עם אטריות, שהזמנו), ואל תצפו לקבל את שתי המנות שלכם באותו הזמן.

סבתא מילאה צלחת

צלחת נדיבה של קציצות בשר ברוטב אדום עם מג'דרה של בורגול ועדשים (52 שקל) היתה חביבה; מנה ביתית מאוד עם המון מג'דרה ולא די רוטב, שנראתה כמו מה שסבתא עורמת על הצלחת כשאתם באים לאכול בשבת בצהריים.

פילה בקר 150 גרם צלוי על הפלאנצ'ה (119 שקל) התגלה כשני נתחים קטנים בחיתוך דק מדי. הביצוע אמנם היה סביר (הבשר נצלה לדרגת מדיום כמבוקש), אבל הבשר עצמו היה חיוור ולא משכנע ולא הצדיק את התמחור המופרז. תוספת של שעועית ירוקה ברוטב עגבניות היתה קצת מסמורטטת, משהו שכמוהו תקבלו בכל מסעדת פועלים בינונית באזור.

זה לא שהאוכל בדוד ויוסף סטריט פוד היה רע. הוא היה סביר, אבל בשבילם זה לא טוב מספיק. כששף פותח גרסת "בפיתה", אנחנו מצפים שיכין לנו אוכל מצוין, או לפחות יידע למכור לנו סיפורים מסביב (מי אמר אייל שני), ולא יגיש עוד גרסה עייפה של אוכל פועלים בלי שום טוויסט.

גם, ולפעמים במיוחד, אוכל ביתי יכול להיות טעים מאוד, וזה בעצם מה שהיה חסר לנו כאן: לאכול את הקציצות ולהתייפח משל היינו מיכל אנסקי שנזכרת באוכל של סבתה. זה לא קרה. במקום זה שילמנו כמעט 200 שקל על ארוחת צהריים עם שתייה. הפרמיה בשביל המיתוג.