שיק או שוק

לה אל, השוק הסיטונאי הגדול בפריז, הוקם ב־1137 בהוראתו של המלך לואי השישי. ב־1850 הורה הקיסר נפוליאון השלישי (אחיינו של נפוליאון ומי ששנתיים לאחר מכן השיק תוכנית גרנדיוזית לחידושה של פריז שקיבעה את דמותה עד ימינו) להקים עבור השוק מבנה שהוא "מטרייה קלילה עשויה ברזל, ברזל וברזל". בהתאם להוראה תכנן אדריכל העיר שוק של עשרה ביתנים, חמישה מכל צד וביניהם שדרה מרכזית, כולם עשויים מסגרת ברזל מרהיבה וקירות זכוכית חדשניים. השוק המחודש זכה להצלחה אדירה: בין דוכניו צצו מקומות ביסטרו רבים, האווירה התוססת שבו הטביעה את חותמה על העיר, ואמיל זולא כינה אותו "הכרס של פריז".

"הסוכך" שהוצב מעל קניון לה אל. ניסיון להציל את הרובע הראשון משיממון אדריכלי צילום: MARCHAND MEFFRE

אלא שאחרי מלחמת העולם השנייה הועם זוהרו של השוק: השטח המוגבל כבר התקשה לאכלס את היקף הפעילות הנדרש והשוק נהפך בהדרגה למפגע עירוני. ב־1969 העירייה העבירה אותו 15 ק"מ דרומה אל הפרבר רנז'יס, וב־1971, בהחלטה אומללה, הורתה לפרק את מבנה הברזל. הפירוק החל בגניבה במהלך חופשת הווקאנס המקודשת של הפריזאים, והם חזרו ממנה מזועזעים. בעיר שאדריכלות היא גאוותה הגדולה המהלך הזה נחשב עד היום לפשע בלתי נסלח. רק מבנה אחד נותר מהשוק: ביתן העופות והביצים, שהועבר 11 ק"מ מזרחה אל הפרבר נוז'ו, שם הוא משמש עד היום אודיטוריום.

במקום שבו עמד השוק הוקמה תחנת המטרו שאטֵלה לה אל, כיום העמוסה באירופה בשל 750 אלף הנוסעים שעוברים בה בכל יום. העבודות להקמתה פערו במקום בור עצום שכונה "החור של לה אל" והושלמו רק ב־1977. ב־1979 נפתח שם גם "פורום דה אל", קניון תת־קרקעי־ברובו, שמתחבר לתחנת המטרו ושספג כבר מיום הקמתו קיתונות של ביקורת: מדובר במבוך מראות של חנויות זולות ומזללות, שאופיו הסתמי אינו מגרד את הפוטנציאל של המיקום המרכזי, ומעליו גן ציבורי צנוע, שהפך מוקד לסחר בסמים.

הסוכך החדש צילום: גטי אימג'ס

שילובו של הקניון ברשת המטרו הפך אותו מיבלת לצלקת שאי אפשר להסירה, עד שב־2002 החליט ראש העיר דאז ברטראן דלנואה שראוי לפחות לייפות אותה: הוא הכריז על תחרות לעיצוב מחדש של הפארק, שבה השתתפו משרדי האדריכלים של רֵם קולהאס, ז'אן נובל, ויני מאס ודוד מנז'ן. התושבים בחרו במנז'ן המקומי (השופטים העדיפו את קולהאס ההולנדי), אבל כשתוכניתו מומשה בשטח התברר במהרה שהיא חסרת מעוף בדיוק כמו הקניון הישן. ב־2007 הכריז דלנואה על תחרות נוספת, הפעם לעיצוב חופה לקניון. ההצעה הזוכה, של האדריכלים פטריק ברגר וז'אק אנזיוטי, כללה גג עצום עשוי מסגרות מתכת בצהוב־וניל ו־18 אלף לוחות זכוכית, שיוצר מרחב חנויות חדש המתחבר לקניון וכולל גם מקבץ של מוסדות תרבות, ובהם ספרייה, קונסרבטוריון למוזיקה ואמנות ומרכז היפ־הופ. המרכז הזה הוא בבת עינה של ראשת העיר הנוכחית אן אידלגו, שרצתה לספק לצעירים מפרברי המהגרים מקום בלב הבירה ולמנף את הופעות הריקוד והמוזיקה הספונטניות שנערכו בתחנת המטרו. במקום שבו המתה "הכרס של פריז" ביקשה אידלגו להקים את "לבה הפועם של העיר".

השוק הישן, סביב 1900. נפוליאון השלישי דרש "מטריית ברזל קלילה" צילום: Library of Congress

האם התוכנית הזאת — שכמיטב המסורת חרגה מתקציבה ב־130 מיליון יורו — עמדה במשימתה האדריכלית? חוות הדעת הראשונות מעורבות, אך נדמה שרוב הצרפתים מסכימים שהסוכך החדש "לפחות אינו מכוער" ומצליח לכסות על הפצע הפעור של לה אל. הביקורת הרווחת היא שגודלו מפלצתי ממש, ושמרכז התרבות דחוק בשוליו; לעומת זאת, השף הכוכב אלאן דוקאס כבר פתח שם ביסטרו, מה שאומר שיש מי שמאמינים בפרויקט. על דבר אחד יש הסכמה: כולם מתעבים את הצבע הצהבהב.

אולי זה לא מקרי שממבט מן האוויר הגג נראה כמו פלסטר מתקלף; מתחתיו, הפצע של לה אל נותר פעור. באופן סמלי, כמה ימים אחרי ההשקה החל הגג לדלוף וזרזיף של מים צנח על העוברים והשבים במקום שבו עמדה מטריית הברזל של נפוליאון השלישי.