כדאי שתישארו: כך מוליד הסטרימינג את עתיד הקומדיה
בלי שיטת הפילוח של נטפליקס לא היינו זוכים ב"I Think You Should Leave": תוכנית מערכונים מטורללת וסופר־נישתית
אתם תדעו מהר מאוד אם "כדאי שתלך" ("I Think You Should Leave") היא בשבילכם. אם אתם קהל היעד, תוכנית המערכונים החדשה של נטפליקס תיראה לכם כמו נס, לא פחות. זו טלוויזיה אזוטרית, נישתית, ביזארית וכובשת לחלוטין - לא איזו "הסמויה" שאפשר להגיד עליה, "חכו, תנו צ'אנס, ההתחלה אטית, אבל זה ממש ממריא בפרק שמונה".
- נטפליקס ניצחה את HBO: החתימה את ביונסה תמורת 60 מיליון דולר
- נטפליקס: שיא של מנויים חדשים, אך גם תחזית מאכזבת
- לאחר 8 שנים: מנכ"ל נטפליקס ייצא מדירקטוריון פייסבוק
כמעט כל המערכונים כאן מתחילים מנקודת מוצא של סיטואציה בורגנית אמריקאית בנאלית (חלוקת מתנות ביום הולדת, זוג שטס לירח דבש, צעירות בבית קפה שמעלות סלפי). הסיטואציה כמובן יוצאת משליטה. עד כאן זה צפוי - בכל זאת, תוכנית מערכונים. אפילו זה שהיא לוחצת על הגז ונכנסת לתוך הקיר זה צפוי. אבל "כדאי שתלך" מיוחדת באופן שבו היא מטפלת בהגזמה הקומית עצמה: גם אחרי שהסיטואציה כבר תקועה בתוך הקיר, היא ממשיכה ללחוץ על דוושת הגז, לכאורה על ריק. לעתים תכופות הבדיחה כאן היא פרק הזמן שהיא ממשיכה אחרי הפאנץ'. אף שהמערכונים קצרצרים ברובם, כולם נמשכים הרבה יותר מהצפוי, עד שלצופה אין ברירה אלא להישבר לאחד משני כיוונים: או להתמוטט מצחוק או לפרוש מהצפייה.
רובינסון (מימין) ב"כדאי שתלך". הבדיחות ממשיכות הרבה אחרי הפאנץ', וזה קורע צילום: Eddy Chen/Netflix
לא כל המערכונים אחידים ברמתם, ובחלקם חוסר המחויבות להיגיון נרטיבי כלשהו יכול להיות מתסכל ממש. למשל, במערכון "תחרות התינוק היפה ביותר", שמציג כמה דמויות משנה מבריקות, אבל לא עושה איתן שום דבר מיוחד. ובכל זאת, ברוב הזמן אין ברירה אלא להתפעל מול כושר ההמצאה האינסופי של התוכנית.
בוגרי סאטרדיי נייט לייב
טים רובינסון, היוצר של "כדאי שתלך", לא נהנה מקריירה מרהיבה עד כה. הוא בילה עונה אחת כשחקן ב"סטרדיי נייט לייב" ומאוחר יותר הועבר אל מאחורי הקלעים, לחדר הכותבים — אבל מ”SNL” הוא מביא את האנרגיה המאנית שמסתתרת מאחורי החזות הלבנבנה והמלוקקת שלו. השמות הגדולים יותר שמעורבים כאן הם חברי לונלי איילנד, הרכב המוזיקה־מערכונים שהפך את אנדי סמברג לכוכב, ששלושת חבריו חתומים כאן כמפיקים בפועל.
אם אהבתם את תוכניות המערכונים המשונות של MTV בסוף הניינטיז, את "מיסטר שואו" האגדית של דיוויד קרוס ובוב אודנקירק או אפילו את "מונטי פייטון" - אתם כנראה מוכנים, פחות או יותר, להומור של רובינסון. אבל ההשוואה הטובה ביותר ל"כדאי שתלך" היא רצועת המבוגרים האנרכיסטית של קרטון נטוורק, “Adult Swim”: כל דבר שמשודר בשתיהן מרגיש כאילו הוא בכלל לא אמור להיות בטלוויזיה ועלה לאוויר במקרה.
חברי לונלי איילנד, מפיקי "כדאי שתלך" צילום: איי אף פי
שישה פרקים של רבע שעה
כבר נכתב רבות על כך ששיטת הפעולה של נטפליקס מאפשרת לתוכניות שלה להיות נישתיות מתמיד. בשנתיים האחרונות ראינו כי היחס של נטפליקס לנישה הוא בעיקר דמוגרפי: במקביל לכניסה שלה לשווקים עולמיים, היא מנסה לפצח עוד ועוד תוכניות עבור קבוצות אוכלוסייה, סטנד־אפ בשפות שונות וכו'. "כדאי שתלך", לעומת זאת, מיועדת לנישה של המוזרים - ואולי גם לאלו שעדיין לא יודעים שהם מוזרים.
זהו אחד מהמקרים האלה שבהם "כלכלת הטפטוף" של נטפליקס עובדת: היות שהיא לא צריכה למלא משבצות שידור ליניאריות בתוכן שיקרוץ לקהל הרחב, היא יכולה להרשות לעצמה להפיק תוכנית קטנה, זולה וקצרה (בסך הכל שישה פרקים של רבע שעה), בתקציב הקייטרינג של פרק אחד ב"בית הקלפים".
זהו אותו היגיון שאפשר את תוכנית האירוח הסוריאליסטית והנפלאה של נורם מקדונלד, ואותו ההיגיון שמאפשר את שפע ספיישלי הסטנד־אפ עם קומיקאים לא מוכרים. כך שעם כל הכבוד להפקות הענק המתוקצבות והמתוקשרות של נטפליקס, זאת הבשורה המרגשת והחתרנית ביותר שהיא מציעה כיום - תוכן קומי חדש, נישתי ומטורלל. כדאי שתישארו.
