"התקופה הזו אמנם פגעה בכיס אבל היא היתה אחת הטובות לנפש"

"זה הפך לסמל", אומר מנכ"ל הלהקה עדי שעל. "המופע רץ למעלה מאלף פעם בארץ ובעולם. אני זוכר שנעה קראה לו מופע אקולוגי, ואמרתי לה שאין דבר כזה. חזרנו לתיאטרון העתיק, עם אבוקות ואש ואדמה. אז עוד לא היה את הכפר והמופע פתח אותנו לכל התחום האקולוגי". כפר האמנות האקולוגי הוקם שלוש שנים מאוחר יותר בקיבוץ נתיב הל"ה שבעמק האלה, וכיום מגיעים אליו מכל העולם ללמוד על הקשר בין תנועה לאדמה. הכפר מיישם אידיאולוגיה חברתית אקולוגית, ומעבר לפעילות הלהקה מתקיימים בו פסטיבלים וסדנאות.

חזרה על “לידת הפניקס". ברישניקוב מעריץ צילום: אלכס קולומויסקי

במיקום פסטורלי המשקיף על העמק במבנה עשוי אדמה שפעם שימש כלול תרנגולות, פגשתי את הזוג ורטהיים-שעל לקראת העלאה מחודשת של "לידת הפניקס", רעיון שנרקם בימי הקורונה. במורד השביל מוקם בימים אלה חלל חדש, אף הוא בנוי מאדמה, שם עובדים הרקדנים לקראת המופע שיעלה ב־17 ליוני ברחבת סוזן דלל, כשמוסדות התרבות יחזרו לפעול. "החלטנו בכל זאת לצאת עם כולם כאות סולידריות", מסביר שעל. בשביל המוביל לחלל החדש ישנו מתקן לאגירה ומחזור של אגלי טל, שירותים אקולוגיים, והאנגר ענק בו מתקיימות סדנאות יצירה באדמה.

"נראה לנו נכון שזה יהיה המופע הראשון שנעלה אחרי הקורונה כי יש בו מסר של ריפוי, חמלה ואחדות, והוא גם עומד בכללים ובהנחיות, כי הוא יכול לנדוד לכל מקום ולעלות באוויר הפתוח", אומר שעל, "בתקופת הקורונה היה לנו אפילו רעיון לעשות אותו בבתי אבות ושהדיירים יצפו מהמרפסות". את החזרות הם החלו כבר בחודש שעבר בהתאם להנחיות. במופע משתתפים חמישה רקדנים, והעבודה הכוללת קירבה פיזית ומגע, אלא ששניים מהם בני זוג בחיים ושניים שותפים לדירה. "המופע מסתיים במעין תפילה”, אומרת ורטהיים,”אני מרגישה עכשיו שזו ממש תפילת תודה על החיים, על הנשימה. היה לנו סטופ כלל עולמי בלתי נתפס ואנחנו חייבים להיות חכמים ולקחת מזה משהו".

ברישניקוב התאהב

הקורונה הסבה נזק כלכלי משמעותי ללהקה. הפעילות הופסקה באמצע מרץ כשחזרו מפסטיבל בהולנד עם המופע "רעש לבן" יחד עם תזמורת המהפכה. "רק מביטולי הסיורים הגדולים שתוכננו בחו"ל הפסדנו מיליון וחצי שקל. 50% מההכנסות העצמיות שלנו מגיעות מהופעות בחו"ל, וזו מכה קשה כי מי יודע מתי הכל יתחדש", אומר שעל. הפסד נוסף הוא שמי שהיה אמור להיות אורח הכבוד בחניכת האולם החדש בכפר הוא הרקדן האגדי מיכאיל ברישניקוב, שהפך למעריץ נלהב של עבודותיה של ורטהיים. בחורף האחרון הוא ערך להם קוקטייל חגיגי במרכז האמנויות שלו בניו יורק אחרי העלאת המופע "אחת. אחת ואחת".

"הוא ממש התאהב בנו, ישב בכל החזרות, שאל שאלות על השפה והסתקרן. הוא אמר שמשהו מרתק קורה במחול בארץ, הוא מעמיק ועוקב גם אחרי אוהד (נהרין מנ"ש)", מספרת ורטהיים, "סיפרנו לו על החלל החדש שלנו והזמנו אותו לבוא לגזור את הסרט. הוא אמר שיבוא בשמחה, אבל מאז העולם קרס ומי יודע, אולי נחכה לו עד הפתיחה הרשמית".

למרות הקשיים ורטהיים לא הפסיקה ליצור גם בתקופת הקורונה. "יצרתי המון. התקופה הזו החזירה אותי פנימה והיתה נפלאה עבורי. כל נושא הזמן ריתק אותי. פתאום אחרי שתי פעולות ביום הייתי מפורקת. זה גרם לי לחשוב על זה שאנחנו פועלים לפי לוחות זמנים, מטרות, הישגיות, נהיינו קופסה של ראש. זה הוביל אותי ליצירה הבאה שלנו. אני המשכתי ליצור ומדי פעם הראיתי לרקדנים מוטיב חדש בזום, הם עבדו והיה פינג פונג.

"כולם התכנסו לתוך הבתים וכשאמרתי להם לבוא לבקר ולטייל הם לא היו מסוגלים. משהו בהתכנסות הזו היה מתנה של הטבע. התקופה הזו פגעה בכיס אבל אני חייבת להיות כנה ואמיתית ולומר שהיא היתה אחת הטובות לנפש. רגע לעצור, לא לעוף במטוסים. מה שאנחנו כופים על עצמנו מבחינת צורת החיים המודרנית לא מדויק. הכל כדי לשרוד ולהתקיים. אנחנו בעבדות ובעייפות. בשבועיים הראשונים רק שכבתי כי הייתי בשוק, אבל זה היה שוק טוב כי נחתי את החמישים ומשהו שנה שאני חיה".