היום בו לא תהיה טלוויזיה
בדידותו של האיש שמעדיף את יוטיוב על פני "ארץ נהדרת"
10:4305.06.08
יצא ככה שאצלנו במשרד אנשים כמעט ולא רואים טלוויזיה. לחמישה מאיתנו בכלל אין חיבור ללוויין או לכבלים, וגם השאר לא נוטים להתבטט מול המסך. ככה שבניגוד לכל מקומות העבודה הקודמים שלי, השיח שלנו כמעט ולא מושפע מהפריים טיים של ערוץ 2 והפרסומות.
קצת מצחיקה, במיוחד כשאנחנו יוצאים ביחד אל העולם. נכנסנו לא מזמן ברביעייה למונית. הנהג היה מהזן המצחיק. להיות מצחיק בשביל לא מעט אנשים זה להביא את הציטוט הנכון מ"ארץ נהדרת" בשנייה הנכונה. אני זוכר את זה מהתקופה שעוד עקבתי, זה היה מאוד יעיל. מישהו אומר "גוטה מורצה יאנקו" כשהוא נכנס למשרד, מישהו משיב ב"גוטה מורצה מישו", ומיד הקירות בין האנשים נופלים, כולם צוחקים, והכל חוזר על עצמו. זה טקס נעים, של אישוש מכנה משותף דרך צחוק (אני מקווה שאתם זוכרים על מה אני מדבר. באמת מזמן לא ראיתי "ארץ נהדרת").
זה הופך אותנו לקבוצה
בקיצור, אנחנו במונית, והנהג הפטפטן סוגר אחד מכמה משפטים ב"מבולבלים? גם אנחנו". ועוברות כמה דקות של בלבול לפני שנוחת עלינו שהוא עושה עלינו את הטקס, שהוא מנסה לחבר את שוכני המונית לצחוק משותף עם המנון ההומור הנוכחי. ואנחנו צוחקים איתו באיזה שלב, כי זה משפט מצחיק, והוא איש די מצחיק כשלעצמו. אבל כשאנחנו יורדים מהמונית אני מרגיש שהיתה שם חוויה מנתקת, ולא מחברת. כאילו הנהג ביקש מאיתנו תעודת זהות, ולא היתה לנו, אז עשינו כאילו.
אני מצייר כאן איזה ציור, ואני קולט פתאום שהוא נצבע בצבעים נוגים של ניתוק. ותוך כדי שאני קורא את מה שאני כותב אני מתרעם. כי מה פתאום נוגה? הרי המשרד שלנו הוא כולו פקעת של צחוקים. וזה לא שאנחנו מצליחים לתחזק את מפלס הצחוקים שלנו בלי עזרים. גם לנו יש הציטוטים השאולים, המוכנים מראש, שאפשר להציף ברגע הנכון כדי לוודא שכולם מסונכרנים על העמוד הנכון.
רק שהצטטת שלנו, מעיין הפריים טיים שלנו, מגיעה מיוטיוב. מעשרות הערוצים (חברים, בלוגים) שכל אחד מאיתנו מחובר אליו, מגיעים עשרות קטעים מדהימים שאנחנו חולקים בינינו. ומהם נתקעים כמה שהופכים לסימני הפיסוק הקומיים שלנו. אני חושב שבסופו של דבר, זה יותר כיף מחבילות הארץ נהדרת הארוזות מראש, כי זה אנחנו הבאנו, וזה תפור ביד לממדים שלנו. הבעיה היא שאת הדבר הזה שיש לנו, הדבר הזה שנבנה מתוך מי שאנחנו, אי אפשר באמת לייצא החוצה. כי נהג המונית לא ראה את הגרוזיני שמבקש "את אולגה בּקשה". אף אחד לא ראה, אולי רק כמה אלפים. ואז החיבור הזה בינינו הופך שוב לניתוק, לאילמות שלנו מול העולם. ורק אלוהים יודע מה יהיה, על מה אנשים ידברו, ביום שכבר לא תהיה יותר טלוויזיה.
