כשהמקצוענים הולכים לישון
דבר נפלא קרה בסוף משחק הכדורסל בין מכבי תל אביב להפועל חולון - ואפשר היה לצפות בו רק בזכות האינטרנט
09:4019.06.08
בסוף משחק הגמר בין מכבי תל אביב והפועל חולון, שאותו ניסיתי לשווא לראות באתר הקוֹרס־ברגעי־האמת של ערוץ הספורט, הופיע באתר קישור מבטיח ל"חגיגות האליפות" של חולון. כשלחצתי עליו נפתח לי נגן וידיאו, שממנו בקע אחד משידורי הפוסט־משחק המהנים ביותר שראיתי מעודי.
זה היה לכאורה עוד מאותו הדבר: שני שדרי הקווים של הערוץ לקחו להם כל אחד חדר הלבשה של מתמודדת, ושידרו רצף ראיונות. בדרך כלל הסיפור הזה מועבר בפיקוחם של מספרי הסיפורים של העולם המודרני - עורכי הווידיאו, השידור ועמודי העיתונים - שלרוב לוקחים את הסיפור האמיתי, הייחודי, ומכניסים אותו לתבנית סיפורית שקל ללעוס, כזו שכולם מכירים. כל המנצחים הם רק הדהוד של איזו תבנית של מנצח, כל המפסידים הם תזכורת למיתולוגיה של ההפסד.
רק שבשידור באתר של ערוץ הספורט קרה משהו מעולה. העורכים נעלמו. כנראה שהם היו עסוקים בעריכה וכיפוף של המשדר הטלוויזיוני, ומה שנשאר באתר היה פשלה אחת ארוכה, פיד ארוך ולא ערוך של איך באמת נראו הדברים בשעה שאחרי הסנסציה הספורטיבית. ראו שם את שדר הקווים רוני בראון עומד עצבני מול המצלמה בחדר ההלבשה של מכבי, שמספר למצלמה שכל מה שהוא רוצה זה ללכת הביתה, ובעיקר ראו שם את חדר ההלבשה של הפועל חולון, שהיה כולו תדהמה ומבוכה.
איור: ליאב צברי רק בשידור האינטרנטי ראו את האמת של איך זה לנצח את מכבי ולקחת ממנה אליפות ראשונה אחרי 14 שנה. היתה שם קבוצה של גברים, שאנשים מבחוץ התחרו כבר בענידת כתרים מילוליים לראשם, והם לא ידעו איך לשאת את זה.
לא היו שם יותר מדי ריקודים, רק התפרצויות שירה מדי פעם, בדרך כלל של לא יותר משחקן אחד או שניים. רק שעה לאחר הניצחון הגיעה איזו הפשרה. זה היה מוזר. זה היה בלתי צפוי. אמיתי, אם תרצו.
וזה קרה רק בגלל שאף אחד בערוץ הספורט לא טרח להסתכל על מה שמשודר באותו רגע באתר שלהם. אם הרגע החשוף הזה היה קורה תחת עינו הפקוחה של מישהו שאכפת לו, הוא היה דואג לעבור למקום אחר, לאיזה אולפן (מה שבאמת קרה בשידור הטלוויזיוני). זו היתה ההזנחה שאפשרה את הפלא השידורי ההוא.
וכשאני חושב על זה, זו ההזנחה שאפשרה את האינטרנט ככלל. כל הפלא הזה של חופש מתפרץ לא היה יכול לקרות אם למי שמנהל את העניינים בעולמנו היה אכפת מלכתחילה ממה שקורה ברשת. הם לעולם לא היו מאפשרים פתיחות שכזו. מנגנוני הצנזורה היו מתערבים מיד.
זה הסיפור האחר, זה שעדיין לא סופר, שנחנק תמיד תחת רגלי "מקצוענים" שיודעים רק לספר שוב ושוב את אותו סיפור ישן. והסיפור האחר הזה, שחומק למקצוענים בין הידיים, מנצל את היכולת של הרשת להזיז סיפורים טובים בלי עזרה מבחוץ, ומגיע לאנשים שיושבים בבית, צמאים לו.
