להפסיק לפחד, להתחיל לחיות
יוצאים לטיול? השאירו את המצלמה בבית
12:1306.08.08
שלשום הגעתי לניו יורק. פעם ראשונה שלי, באמריקה בכלל. יומיים אני מסתובב וסופג את המקום האמיתי שמאחורי המיתולוגיה, נכנס לפה, מבקר שם. תיירות־חוץ, אתם יודעים איך זה. רק דבר אחד לא עשיתי אפילו פעם אחת מאז שהגעתי לכאן, משהו שאף פעם לא הרשיתי לעצמי לוותר עליו. הפעם, כבר יומיים של מראות חדשים, חלקם פוערי עיניים, ולא צילמתי אפילו פעם אחת.
איור: ליאב צברי
איור: ליאב צברי אתם מבינים, אני נמצא בניו יורק, מה יש לי לצלם? כל מה שאני רואה כבר צולם אין ספור פעמים על ידי תיירים־מצלמים טובים ממני, בימים של שמים כחולים יותר או שחורים יותר משמיה של הניו יורק שלי. והמון תמונות שכאלה נמצאות היום באינטרנט, נגישות בחיפוש הכי פשוט, חיפוש של אסוציאציה וזיכרון. אם יתקוף אותי געגוע לאיזה מראה, אני אשביע אותו ברשת. ומי עוד בעולם צריך את התמונה שלי, אם אני לא צריך אותה?
ובחוויה הזו של תייר שלא חייב לצלם יש משהו משוחרר יותר מבחוויה הרגילה. אני הולך ברחובות, ואם יש משהו שמפעים אותי, אני פשוט נפעם, בלי הריצה החרדתית הזו אל המצלמה, לשמר את הרגע בתוך מסגרת, שלא ילך לי לאיבוד.
אינסטינקט הצילום מבקש לשמור את היופי הזה גם לטובת חיי הרגילים, אבל ברור לי ברגע הקליק שמה שיצרתי כרגע הוא השטחה מתה של המקום ושל הרגע המאוד חיים האלה, שלכל היותר התמונה הזו תהיה מקפצה לדמיון שלי, שיצטרך לייצר בכל פעם מחדש את מה שאני רואה עכשיו, שומע עכשיו, מרגיש עכשיו. ועם כל הכבוד לדמיון ולזיכרונות, הרגע הזה לא יהיה אלא פעם אחת, עכשיו בדיוק, קורה מולי ואיתי בזמן שאני עסוק בלכלוא אותו.
אז שחררתי, ואני מנסה לחיות את המבט שלי כמו משהו שאף פעם לא אוכל להחזיר, אבל גם כמו משהו שאף פעם לא יוכל באמת ללכת, שאין לי צורך ללכוד אותו כי הוא כבר לכד אותי, כי אני הייתי בתוכו והוא היה בתוכי. הרגע כבר שינה אותי, והמבט הבא שלי כבר יכיל בתוכו את המבט הזה, וזהו, יאללה, לחיות קצת, לא צריך כל הזמן לפחד לאבד. לא חייבים כל הזמן בונקר.
אפילו שיש לזה מחיר. צריך לדעת שהרגע הזה שאתה חווה עכשיו - כמו שאתה חווה אותו, אתה גם מאבד אותו. אין אשליות, אין פורקן מהיר ומזויף. זה לא פשוט להביט ברגע יפה, לנשום אותו עמוק לתוכך, לקבל אותו עד הסוף, ובו בזמן גם להיפרד ממנו לתמיד.
