דב חנין בממלכת האנרגיה הרגשית
על הקלות הנפלאה של פעילות פוליטית ברשת, ועל החשש שבסוף העולם שבחוץ ינצח
11:5527.08.08
התחלנו כמה חבר'ה לעזור לדב חנין, חבר כנסת והכל, לרוץ לתפקיד ראש עיריית תל אביב־יפו. היינו למטה בהפסקת סיגריה (אני הפסקתי לעשן, אבל מפחד הבידוד החברתי אני מצטרף מדי פעם), ואחד אמר שהוא מבחינתו יעשה מה שצריך, יחלק עלונים, מה שיגידו לו. שנינו האחרים אמרנו שלחלק עלונים זה כל אחד יכול, ויש דברים שאנחנו יודעים שאחרים לא כל כך. אז כשעלינו למעלה הרמתי בלוג זריז וכתבתי פוסט קטן, ושלחתי לכמה חברים שיש להם בלוגים משלהם. בינתיים התחילו לעבוד שני האחרים על קונספט מיתוגי בסגנון עדות הפרסומאים (רק הרבה יותר טוב). עד הערב היתה תחושה שקרה משהו.
כמה פוסטים, והקמפיין של דב חנין כאילו התרומם מעצמו איור: ליאב צברי
כמה פוסטים, והקמפיין של דב חנין כאילו התרומם מעצמו איור: ליאב צברי שבוע וחצי אחרי, כמעט בלי מאמץ, שני חברים העבירו את הבלוג לאכסניה חדשה ומכובדת, כבר ראו אותו כמה אלפי אנשים, הצוות שעובד עליו כבר מונה שישה אנשים, כבר פגשנו את המועמד בכבודו ובעצמו, כבר התארגנה רשימה של עשרות בלוגרים בפוסט אחד אצלנו, כבר אפשר להשיג חולצות מגניבות בזול, וכל הזמן מגיעות פניות לעזור. אפילו כתבו עלינו בכל מיני עיתונים והתעניינו מהטלוויזיה.
וזה מדהים ממש, כל התנועה הזו שנוצרת מכל כך מעט דחיפה, ואיך עוד פעם אני נוכח לראות שהאינטרנט הוא ממלכה של אנרגיה, ובעיקר אנרגיה רגשית. שכוח המשיכה חלש כל כך ברשת, שמספיקה מעט תקווה כדי להרים בלוג קטן. והתקווה הזו פוגשת התלהבות של מישהו אחר, והשתיים פוגשות כעס של שלישי, וכל אחד מאלה מוסיף עוד את הדבר הקטן או הגדול שלו, והנה הצטברה לה הפגנה של כוח ורצונות.
בשום מקום ברשת אין את התחושה הכבדה הזו של חוסר האונים שחשים הרבה פעמים בעולם שבחוץ, שבו החוקים מחייבים לצבור המון כוח כדי שיהיה לך כוח. שתאסוף הרבה כסף כדי שתוכל להפיץ את המסר שלך. שתחבור לכוח קיים כדי להשיג את הכסף. שתוותר על הרצון לשינוי כדי לחבור לכוח הקיים. הכל מייאש כל כך, כבד כל כך, שהסנטר נגרר על הרצפה.
ברשת אין כמעט כוח משיכה. אם מתחברים לרגש הנכון ברגע הנכון, ואם הרגש הזה קורא לעוד אנשים, אפשר להרים בניינים שלמים בידיים.
ורק צריך להיזהר, כי רגע היציאה מהרשת החוצה הוא רגע מסוכן (והרי חייבים לצאת מתישהו. אחרת למה התחלנו את כל הסיפור?). לצאת ככה ממקום ששום דבר בו לא באמת יכול להחזיק אותך, אל המקום שכל כולו מנסה למשוך אותך למטה, זה יכול להפיל אותך חזק אם אתה לא מוכן. ואני ככה מפחד כל הזמן שכל מה שאנחנו עושים, וכל התחושה הזו של עוצמה ויכולת לשנות היא בעצמה רק איזו פיקציה, שאי אפשר לייצא אותה אל העולם שבחוץ. כן, לפעמים אני חושב שאולי זו עוד בועה. ברגעים כאלה אני אוהב ללחוש לעצמי מילה אחת, חוזר עליה כמו מנטרה. אובמה, אני לוחש. או־ב־מה.
